פיצת הבייקון הטעימה ביקום נאכלה שלשום על-ידינו ועל-ידי בימבלונת והסודי שלה במקום קטן, קסום ורומנטי בוילג'. מן תערובת ארומטית של בצל מטוגן, גבינה משובחת שהומסה, ונתח איכותי במיוחד של האם, שנקצץ דק-דק. איך להתחיל לספר כמה היה נעים? אין מילים, באמת. ואולי זה בגלל המעבר החד בין העבדות בבית, והעובדה שעד הרגע האחרון קירצפנו קיא מהרצפה, וכבר באוטו בדרך לשם שרנו בקולי קולות "פרידווווווווום, פרידווווווווום, וו-הו פרידוווום".
בכל מקרה, היה וייב מעולה יען כי בימבלונת היא מאממת יותר ויותר בכל פעם שאנחנו פוגשים אותה, והסודי - הורס
ברמות-על.
בכלל, היתה אוירה מאוד משפחתית. קרחוני ענק וקפאון על המדרכות בחוץ, בפנים - חם ומגניב.
במהלך הערב, הסודי של בימבלונת העלה שאלה מעניינת: הרי נורא קשה לגדל ילדים, אז מה בעצם נותן את הכוח?
התשובה הקלישאתית היא: האהבה. ושאם היא לא היתה קיימת במינונים כה גבוהים הרי שממזמן לא היו יצורי אנוש מצליחים להתמיד במשימה הסיזיפית וארוכת הטווח הזאת.
התשובה האמיתית היא כמובן, שאין ברירה. הם צורחים, אז כנראה שהגיעה השעה להאכיל. ומיד אחר-כך, הם יוצרים שלולית קיא, אז אין ברירה אלא לנקות. ולפעמים זה נראה כמו כיבוי שריפות אחד גדול, אבל כנראה שהטבע התקין בתוכנו מנגנון ששוכח את הרגעים הרעים מיד אחרי שהם מסתיימים ולעומת זאת, זוכר את רגעי החסד לנצח:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
