ושוב התרעה – לא לרכי הלבב, הפוליטיקלי קורקטים, פולטי הקלישאות הנבובות.
פוסט זה נכתב בלשון זכר, בכוונה. הכותבים נאיבים, חיים באשליות, ומונעים משנאת כל האבות בעולם חוץ ממיסטר ביג עצמו שהוא גבר גבר.
אבות שחוזרים כל יום הביתה בעשר בלילה מהעבודה. מכירים?
מה הקטע, מישהו מוכן להסביר לנו? תשובות כגון משכנתא, רמת חיים, איכות חיים, הילדים זקוקים לדברים, טיפולים אורתודונטיים, לא תתקבלנה בברכה. כמויות הכסף שאנשים מבזבזים מדי חודש בחודשו על שטויות מטופשות, החל משכ"ד או משכנתא על דירה מוגזמת במיקום "נחשב" וכלה בקרם פנים ב567 ש"ח שממש לא מגהץ את הקמטים (אבל בהחלט כן את כרטיס האשראי) הם לא דברים שיכולים להסביר את העיוות הזה, את השיבוש הזה בחיי המשפחה של כל כך הרבה אנשים, שחושבים שהם בסדר גמור, הרי כולם ככה, כסף לא גדל על העצים, אין מה לעשות, בלה בלה בלעעעעעעע.
אז למה?
יש את הטיפוס האובר אצ'יברי. הוא עונה לסטראוטיפ של ילדות בעוני יחסי, נגיד בן למשפחה מרובת ילדים, עשה צבא, רץ ללמוד מחשבים, נקלט בחברת היי-טק בהרצליה, ושלום על ישראל. בפאזה הזו הוא כנראה ישאר המון המון שנים. אדם זה כל כך עיוור מהרצון להרוויח עוד ועוד כסף, שהוא לא קולט איך השנים חולפות לו מהר מול העיניים, מה יש לו מתחת לאף והוא מפספס, והוא גם לעולם לא יקלוט. עכשיו הילדים שלו קטנים אז הם לא מכירים מצב אחר של אבא נוכח, אבל כשיגדלו, יתפתח קשר של הסכמה שבשתיקה בינו לבין ילדיו, שממש לא יודעים להביע רגשות, כי לא היה שם אף אחד שילמד אותם. אבא נותן כסף במקום אהבה, ולכולם טוב עם זה כי כולם חמדנים ורוצים עוד בראץ ועוד אייפוד וליוויס ושטויות ממותגות אחרות אז הם לא ממש יכולים לבוא בטענות. זה גם מצב הצבירה היחיד שהם מכירים עוד מילדות - אבא של סופי שבוע. ואישתו מה? היא תצבור הרבה הרבה מרירות במשך השנים על כל הפעמים בהן הלבישה לבד, הסיעה לבד, קילחה, לימדה, האכילה, חינכה, לקחה לרופא, החזירה מחברים, טיפלה, גידלה, למעשה, לבד.
טיפוס מס' 2 – ההוא שלא ממש אוהב את בת הזוג שלו. הוא מתחבא מאחורי משרה תובענית אבל בעצם מנסה די במודע לצמצם עד לאפס את הזמן שהוא צריך להיות במחיצתה. גם את ריטואל האכלת-קילוח-השכבת הילדים לישון הוא ממש לא סובל. יותר מדי רעש ועבודה קשה. פפףףףף, תן לה לגמור עם כל הבלאגן הזה, שתשבור את הראש לבד. אני אחזור לי הביתה כשכל החרא הזה כבר מאחורי, כולם נוחרים במיטות וממני אף אחד לא דורש שום דבר. אני הרי עובד כל כך קשה, כל עול הפרנסה על הכתפיים שלי, לא מגיע לי משהו בתמורה? שוב הסכמה שבשתיקה. את תתמודדי לבד לחלוטין עם גידול וטיפול בילדים, ואני בתמורה אהיה אבא נעלם-נפקד אבל אוריד לך בוכטה כסף מזומן על השולחן פינת אוכל כל 15 לחודש. קחי, תקני לעצמך משהו יפה. ואם נגיד, קרה המקרה, ורמת המירמור הגדישה את הסאה, והאישה תעז להתלונן, מה יקרה אז? מיד יסתם פיה בטיעון כגון: היי, זו את שרוצה לטוס לקזינואים של בולגריה פעמיים בשנה, זו את שרצית לנד-רובר, וכו' וכו', וזה כמובן נכון. אני רוצה. אני הרי עובדת כל כך קשה, כל עול הבית והילדים על הכתפיים שלי, לא מגיע לי משהו בתמורה?
לסיכום, יש שתי אפשרויות:
(1) אנשים משועבדים מחשבתית לרעיון שהם צריכים המון כסף ואז נוצר מן מעגל קסמים שככל שמרוויחים יותר כסף ככה זקוקים ליותר כסף, מה שנקרא (נא לקרוא בקול מתפנק ומאנפף) “התרגלנו לרמת חיים מסוימת".
(2) אנשים לא מעוניינים להתמודד עם המשפחה שלהם (בני הזוג, הילדים) ולכן בורחים ומבלים בעבודה שעות על גבי שעות. (ותכלס זה בילוי: מזגן, הפסקת צהרים עם החבר'ה, שריצה במסנג'ר ובאינטרנט). אז מה קורה בסוף? מתי אנשים מתעוררים? ומה הם מוצאים כשהם מתעוררים לבסוף? הם פוקחים את העיניים אחרי כך וכך שנות נישואים ומגלים שיש להם מכונית יפה בחניה, סלון מעצבים מעור לבן בסלון ועשרות זוגות נעליים מכיכר המדינה ב800 ש"ח, אבל הילדים, לכל הרוחות, מה קורה עם הילדים?
עד לא מזמן התפרנס מיסטר ביג, בין היתר, מעבודה כמורה בחטיבת ביניים בישוב וילות מבוסס, מעמד בינוני-גבוה (קצת נובורישי), מקצועות חופשיים, ידה ידה ידה. על הרפתקאותיו מסמרות-השיער במערכת החינוך יתפרסם ודאי פוסט נפרד, אך לכאן רלבנטית רק עובדה אחת: בכל פעם שניסה ליצור קשר עם הוריו של תלמיד מופרע זה או אחר בכדי לבצע את שיחת "יחסינו לאן?” המאיימת, נענה כי אין להם זמן כעת, האבא בעבודה והאמא עסוקה, תתקשר בתשע-עשר בלילה כששנינו נגיע הביתה. לעומת זאת, את הוריהם של התלמידים הנורמליים, אלו שלא מרביצים למורות ואפילו, תצילנה האוזניים, מקשיבים בשיעורים, לא היה כל קושי לתפוס בבית (!) גם בשעה חמש או שש בערב. לפיכך נסתקרן ביג וערך גרף קטן, פרטי וחשאי, חובב סטטיסטיקה ביזארי שכמותו. על ציר ה-X שרטט את רמת המופרעות של התלמיד, ועל ציר ה-Y את השעה בה הוא מצליח להשיג את הורי התלמיד בביתם, וראה זה פלא... (כאן צונזרה ע"י קרי מצגת בת שעה על הממצאים, כולל רמות מובהקות ורווח בר-סמך).
השורה התחתונה היא שיש קשר ישיר, חד וחלק, בין הזמן בו מבלים ההורים עם הילד לבין התנהגותו של הילד. אה, ו"זמן איכות", כש"זמן" = 15 דקות של מקלחת + סיפור לפני השינה – אז זה לא עובד.
אז אנחנו לא אומרים שמוכרחים להישאר ברמה כלכלית נמוכה בשביל להיות מאושרים. זה רק שהביטוי "להתקדם בחיים" כשהמשמעות שלו היא קניית חפצים, מכוניות ונכסי דלא ניידי, הוא ביטוי בזוי בעיניינו. תפסת מרובה לא תפסת. זה כנראה הפתגם המתאים.
מי שמצליח להסתפק במועט, מרוויח בגדול. אנחנו חושבים שצריך להבין את סדר העדיפויות פה, על פני הכדור הזה שעליו נקצבו לנו כ70 שנה, באיכות סבירה, פלוס מינוס:
ללוות יום יום את בת הזוג בתהליך המורכב של גידול הילדים – חשוב.
וילה מקבלן עם מטבח שיש קיסר בילט אין+ חצי דונם דשא – לא חשוב.
ללמד את הבן שלך לבנות מגדלי לגו / את הבת שלך להשחיל חרוזים על חוט- חשוב.
4X4 עם צמיגי מגנזיום, טסות פלטינה ומערכת דולבי סראונד – לא חשוב.
לבלות זמן ולהיות שם עבור בת הזוג והילדים כל ערב– חשוב.
ציוד סקי מדוגם לנופש של פעם בשנה באוסטריה – לא חשוב.
אף אחד לא אומר על ערש דווי: הלוואי שהייתי מבלה יותר זמן במשרד.
ותזכרו, כשרואים יותר מדי סופרנוס נהיים אלימים מילולית. זהו. עכשיו עליהום.
(היי, אף אחד לא רוצה להגיד משהו על זה? כי פשוט זה הדבר הכי מצחיק שראינו מאז שמלת הזהב של מאיה רוצמן.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
