כל פעם אותו סיפור "זה לא שאני לא אוהב אותך מותק אני פשוט חייב לזוז, עבודה תביני". אבל היא לא מבינה.
בעינייה לשכב כל היום במיטה עירומים זוהי תעסוקה אפילו אהבה היא אומרת, אותי זה משגע.
פעם עוד הייתי דופק תירוצים בעבודה ככה כדי להשתחרר ולהיות עם המאמי שלי עושה פנים עצובות
לבוס שלי בזמן שאני מספר לו איזה בלוף ואז מחייך כשהייתי חוזר הביתה אליה. היום זה אחרת אני
מתרץ שאני עובד עד מאוחר רק בשביל לקצץ את הזמן שלנו ביחד וגם כשאני איתה אני מעמיד פנים
שאני נרדם ומתעורר ואז מקווה שהיא תרחם עלי ותגיד "בוא למיטה" ואז אני מוצא את עצמי שוכב בוהה
בשעון כשהיד שלה על האגן שלי ותוהה, בשביל מה אני צריך את כל זה?
לפעמים אני מקווה שיקרה לה איזה תאונה מצערת בדרך הביתה, ככה אני יצא נקי מכל הסיפור,
אפילו יבכה בלוויה שלה דמעות שהם חצי שמחה וחצי של שחרור ויצא לי שם של בחור רגיש שאיבד
את אהובתו באשמת נהג שיכור.
אבל היא כאילו עושה לי דווקא בזה שהיא מסתכלת בצדדים לפני שהיא חוצה. אפילו אם נניח שאני מצליח
לברוח ממנה היא תמצא אותי, היא שתלה לי שבב קטן בתוך הטבעת שעל האצבע שלי, את הטבעת אני
שמתי שם אפילו לה שמתי אחת זהה אבל השבב זאת עבודה שלה. אני חושב שהיא הפנטה אותי והכריחה
אותי לשים לשנינו טבעות זהות. אני תמיד יושב בכל מיני מקומות כמו בתי קפה פאבים או סתם קיוסקים
וכותב את כל המחשבות האלה בתקווה שמישהי תבחין בי ותחשוב שאני מסתורי ושיש בי יותר ממה שנראה
לעין תיגש אלי ואני יברח איתה לסוף יותר טוב או פשוט טוב. אבל זה כמעט אף פעם לא קורה, בעצם אף פעם.
כן היא אומרת שאז היינו מאושרים ביחד אבל אני לא זוכר את התקופה הזאת בטח היא מחקה לי את הזכרון
והשתילה אחר, אני זוכר בחורה אחת שהייתי מאושר איתה אבל היא הזדקנה ונהפכה לסוכנת הביון הזאת.
אני רוצה להאמין שהיא איזו סוכנת ביון ולא סתם אחת שמיהרתי איתה וזה נגמר בלב שבור כוס
שבור ושמלה לבנה שמתרקבת בארון יחד עם מחשבות על תאוריות מופרכות ועל הקץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
