ציור במילים תמורת קטעי עור נחשפים בחתיכות תמונות קטנות. זר, שונה, קצת אפל, הוא מרכיב במילים תשוקות, מצייר תאוות וסטיות מורכבות והיא מפרקת את עירומה לקטעי צילומים, שולחת לו פרקים מפרקים מפוזרים. מין תקשורת של עיוורים וחרשים, חוסר תקשורת של זוגות עילגים, והם לא מכירים.
הסדנא הייתה לתקשורת המונים, שם נפגשו בין כל אלו שמעולם לא תיקשרו כפרטים, שם הוא כתב לה שיר ראשון לא חתום ונתן לה ביד לפני שנבלע בהמון שסביב. רוני אחזה את השיר וקפאה, לא ידעה מה לעשות, לא היה לה מידע מוקדם להורות את הכללים הנהוגים במקרים דומים. לבסוף התיישבה, לבדה, אוחזת את הנייר קמוץ באגרופה, בוהה בקצוות המבצבצים מידה.
בבית פרשה את הנייר וקראה, הוא כתב לה ערגה חרישית והומה, ביטויה מצוייר, במילים תואמות, שצלילן הרעיד את גווה ברטיטות רכות. הוא צייר חוויה, מילים סתמיות שהצליחו בצליל לצייר לה תשוקות לעורר נשכחות. משהו צמח בה, רצון מוזר לעשות, והיא לא ידעה מה, אצבעותיה רועדות. הביטה סביבה בעיניים כלות, חיפשה דרך להגיב, משהו לעשות, איך שהוא להחזיר.
המצלמה הדיגיטאלית של בעלה, היא לקחה אותה, אומדת את משקלה, והגיעה לידי החלטה, היא גם תעניק לו מעצמה. נגשה למראה, חשפה את כתפה וחלקו העליון של שדה וצילמה, הדפיסה וגזרה את המתאר, וקפלה וטמנה בכיסה עד לפגישה הבאה. התמונה שורפת את עורה מכריזה על קיומה כל אותו שבוע, עד שחזרה לכיתה.
ומיד בכניסה רוני עברה על פניו והוציאה את ידה מהכיס, אוחזת בתמונה המקופלת ומניחה אותה בחיקו שתצרוב גם לו. המשיכה בדרכה, לכיסא אחר ולא שמעה דבר מההרצאה ונותרה במקומה משזו נגמרה. סתם כך ישבה ואפילו מחשבה לא חלפה בראשה כאילו מחכה ולא יודעת למה בעצמה. אטומים של אוויר שנעו סביבה, הוא לידה ושוב מושיט לה נייר מקופל, מבליח מבט, עומד לשנייה ונעלם.
סמסטר שלם של חילופי ניירות וצילומים, חשפו בפניו את גופה ובפניה את נשמתו, ועדיין לא דיברו. ואז בעלה מצא.. ואיבד אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
