חמי כבר לא ילד, אני מכיר אותו הרבה שנים והוא חי עוד הרבה שנים לפני שהכרתי אותו. מצחיק אותי שאני עכשיו בגיל בו הוא היה כשרק חיזרתי אחרי אשתי.. אני חושב מי מהמחזרים של בתי יישאר איתנו עוד כל כך הרבה שנים, אבל זה סיפור אחר. הפעם רציתי לכתוב על הסיפורים שחמי מספר, סיפורים על נסיעות וטיולים שעשה לארצות רחוקות. לא מעט מהנסיעות שלו היו לבקר אותנו במהלך ההפלגות והחיים שלנו בארצות מרוחקות ובמקומות מוזרים. הוא זוכר כל נסיעה, בפרטי פרטים. הוא זוכר את משקלו המדויק של הדג שתפס לפני חמישים שנה בנסיעה לאמריקה וקנדה שעשה עם המקהלה של עיר הולדתו. הוא אפילו זוכר את המסלול ואת שם נהג האוטובוס שהסיע אותם, הוא זוכר את שמות אלו שאירחו אותם שלא לדבר על הייחוס המשפחתי והקשר לארץ האבות. הוא רק לא זוכר שאת הסיפור הזה הוא כבר סיפר לנו המון פעמים, הפעם האחרונה רק לפני כמה שעות. אז מחד גיסא זה עצוב לראות את השינויים המנטאליים באיש שאני מכיר ואוהב כל כך הרבה שנים ומאידך גיסא, אני אוהב לשמוע אותו מספר את הסיפורים, כי כל כולו חיי את החוויה מחדש, את ההתרגשות, הריחות, האקזוטיקה שהיא לא חלק מחיי היום יום שלו.
אני גם קצת מקנא בעובדה שהוא זוכר הכל ואני לא מצליח לזכור את הנסיעות והטיולים, ההרפתקאות והדברים המשוגעים שעשיתי עד כה ואני הרבה יותר צעיר ממנו. אני מנסה להתנחם במחשבה שאולי הוא עשה מעט מדיי ומתרפק על מה שעשה ואילו אני לעומתו עשיתי כל כך הרבה, אבל האמת היא שזה לא זה, הוא פשוט זוכר יותר טוב את מה שהיה. אני מנסה להתנחם במחשבה שמה שמעניין אותי זה רק מה שעוד יהיה וסיפורי מסעות העבר פחות מרגשים או מעניינים אותי כיום, אבל גם כאן זו מחשבה שאפילו לא מסתירה את ערוות זכרוני המפוקפק. לך תדע מה יהיה בעוד שלושים שנה, אולי גם אני אאבד את הזיכרון לזמן קצר ופתאום כן אצליח לזכור פרטי פרטים על מה שהיה ואוכל גם אני להתרפק על מה שהיה בעבר הרחוק. טוב, לפחות אני מתנחם בעובדה שיהיה לי לא מעט חומר לחזור אליו בים הזיכרונות הפרטי שלי.
היות וכבר חשבתי על השנים העוברות, נזכרתי במאמר שקראתי על שיח ושיג עם זקנים. יש שמדברים לתינוקות בלשון לא מובנת של צלילים והברות. למרות שזה מפגר לחלוטין כי איך ילמד תינוק לדבר ולחשוב אם לא תשתמש בשפה הכי יפה ומורכבת שרק אפשר.. בהפוך על הפוך, יש שמדברים לאנשים מבוגרים כאילו היו הם תינוקות. פונים אליהם בקול רם, במשפטים קצרים וברורים ומשתמשים במילים יפות. מחקר שנעשה לא מכבר הראה כי דיבור מעין זה מזיק לזקנים, גורם להם להשלים עם חוסר האונים שלהם ומקצר את חייהם. אחת הסבתות שהשתתפה במחקר אמרה שהדרך שלה לגרום לאנשים כאלו להתייחס אליה כשווה, היא להשחיל למשפט מידי פעם מילת קללה או סלנג או להביע רעיון שמזעזע את בני שיחה. אהבתי את הרעיון.. אנחנו מקללים כשאנחנו ילדים על מנת לזעזע את בני שיחנו ולדמות למבוגרים, כשאנחנו מתבגרים אנחנו נמנעים מקללות שהרי זה לא נאה ולא יאה. לעת זקנתנו, נחזור לקלל על מנת לזעזע את בני שיחנו ושוב לדמות למבוגרים ולא לזקנים. וואללה, החיים מצחיקים אז צוחקים...
ואחרון אחרון חביב, באחד הימים, יצאנו להליכת בוקר ממש מוקדם, רק המשוגעים האמיתיים לדבר ארחו לנו חברה. ירדנו בפרישמן לחוף הים, הלכנו לכיוון יפו על הטיילת וחזרנו על החוף עצמו עוד בטרם אספו עובדי הניקיון את שאריות ההילולות והמסיבות של הלילה. מדהים כמה אנשים אוהבים להיות ליד הים, על החוף, הכי קרוב לטבע שאפשר ומפליא עוד יותר כמה אשפה אנשים פשוט משאירים אחריהם. בקבוקי משקה, ניילונים, אודים עשנים וכל זה למרות שהפח נמצא מרחק מטרים ספורים.
אבל זו הייתה רק הקדמה ארוכה ומיותרת שכן רציתי לכתוב על כמה מהאנשים שפגשנו, לבושים במילה ובאופנה האחרונה בביגוד ונעלי הספורט. מטוקטקים כאילו וכרגע הם מייצגים אותנו הטכס הפתיחה באולימפיאדה. ספורטאים שהלכו במרץ רב, מקשיבים למוסיקה באוזניות.. חשבתי לעצמי אם כבר הולכים לאורך חוף הים ומביטים בפיסת הטבע הזו, אם כבר מריחים את ריח האצות על קו החוף (מה שבטעות קוראים לו ריח היה שהרי לים אין ריח) אז מדוע לא להקשיב גם למוסיקה של הים, אוושת אדוות הגלים ביום רגוע או ביום של סערה לשמוע את שאגת הגלים המתגלגלים ומתנפצים על החוף ושוברי הגלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
