הוא חשב שהיא לא תאהב את החדר, קיווה שהיא תראה רק אותו ולא את מה שהיה או לא היה סביב. מאוחר יותר היא אמרה שהחדר היה רומנטי בעיניה והוא שמח כי החדר היה בסדר, לא תואר לו ולא הדר אבל מה שהיה בינם כִּיפֶּר על העליבות שסביב. האווירה, המתח, הנר הבודד המרצד על מיטת האפריון היה רומנטי לעילא ולעילא, הוא היה מאושר שהיא חוותה את העיקר.
לא היה לה פשוט והוא הרגיש את הקשיים. לא רק את אלו שסיפרה, אלא גם את אלו שהיו מאחורי המילים. היא סיפרה סיפור מזעזע על איבוד בתולין בידי 'חבר' של ההורים ובגיל צעיר מאוד. סיפרה עד כמה, כמו לביאה היא מגינה על בנותיה, מה שלא קיבלה מאימא שלה בזמן בו הייתה זקוקה לה ולהגנתה יותר מכל דבר אחר בעולם. מאוחר יותר, היה עצוב לו לשמוע אותה, דווקא ברגע האביונה החזקה ביותר שהייתה לה, קוראת לאימא.
הם שכבו על המיטה ושוחחו, על הפעם הראשונה מאז נישאה, שהיא עם גבר אחר, למרות הרצון והתשוקה שהיו בה וכבר היא מאוהבת במי שלא החזיר לה יותר מאשר חיבוק ונשיקה עמומה. דיברו על כל כך הרבה נושאים והיא לרגעים מחייכת ונפתחת ובשנייה שוב לחוצה ופוחדת ולוגמת מכוסית היין שלה והרעידות בגופה ובנשמתה והיא כל כך פגיעה בעיניו. איך אפשר, הוא חושב, שכל כך היא רוצה את מה שאפילו היא עצמה לא יודעת בדיוק מהו. ועל הכל מרחפת התשוקה הגדולה לקרבה ולסקס ולמילים של עדנה.
הוא הסיר את בגדיה לאט, מוריד חולצה מכופתרת לבנה ומעט שקופה, מסיר עוד פריט מעודן שנלבש במיוחד בשבילו, חוטיני שחור מרומז וחזייה בגווני פסטל צבעוני רך שמסרה זוג שדיים מפוארים למשמרת כפות ידיו החמות. היא באה אליו והלכה ולא ידעה את נפשה ורצתה ופחדה בעיקר מעצמה וממה שיהיה לה מיד משיפרד ממנה והיא שוב תהיה עם עצמה.
מעשה קסמים של אהבה, או אולי יצירה של תחושות ועונג, סערות שבאו והלכו והטריפו את הדעת ואת כל החושים. הוא בא אליה מאחור, שכב עליה או היא עליו, התיישבו וניסו לאט להרגיש איש את רעותו כל אותו זמן. רוכבים על גלים של תשוקה אדירה, הקולות והצעקות, המילים והאקסטזה המטורפת שאחזה בשניהם כאילו והפכו שוב לילדים המגלים את עוצמות החושים. הוא טבע בינת רכות שפתיה והחום המהביל בין ירכיה, רטיבות שופעת שהוא נשם עמוקות בלהיטות בלתי נשלטת. אברים ושפתיים נפוחות מתשוקה עוטרות איבר קשה כפלדה שמלטף והולם והכל עוד ועוד כך, עד בלי די.
התלבשו ושוב חזרה הזרות, שוב אותו מתח קל כמו זה שכבר היה. שוב המרחק הקל הזה, הריחוק שגדל וגדל עד אימה, ניתוק החיבור המופלא שהיה אך לפני דקה. ניסה לשלוח יד מלטפת, מנחמת אך רתיעה כמעט בלתי נראית והוא משך את ידו מתוסכל חזרה. הוא חשש שמא לא יראה עוד אותה, פחד שזה היה חד פעמי. אך למרות החשש הוא ידע, כי גם אם אכן לא יראה אותה שנית, פניני הזיכרון שאסף במפגש הזה היחיד, יספיקו לו לחיים שלמים של סיפוק עמוק ממה שהיה, עילאי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
