זהו זה... אהבות

יום שישי אחד, לפני כמה שבועות, ישבתי בקניון במקומי הרגיל, בבית הקפה על הכיסאות הגבוהים, עיתון לפניי וקפה.  זה רק תירוץ כמובן כי לא העיתון מעניין, וקפה אני בכלל לא אוהב, אלא שזה המקום בו עוברים אנשים ואני, אני אוהב להביט באנשים (ובנשים) העוברים ושבים.  באותו בוקר, ראיתי אישה מבוגרת, כבת שישים ואולי מעט יותר, הולכת עם בתה, עוצרת מידי חנות עד שנעמדה ממש מולי, בוחנת שעונים בחנות של סאב.  הבת, עם אוזניות אייפוד לאוזניה, הבעה בוהה משהו על פניה כשהיא משחקת עם האייפוד, כנראה מחליפה שירים או סתם מעבירה את הזמן.  תמונה די שגרתית אצלנו בקניון אלא שמשהו משך את תשומת ליבי, משהו לא התאים, דבר מה לא היה רגיל ביחס בין שתי הנשים.  הנחתי את העיתון, והבטתי שוב בבת, שהתרפקה על אימה, וזיהיתי משהו ילדותי בבת למרות שהייתה בטח בשנות השלושים לחייה.  הבת חייכה אל האם וזו ליטפה אותה בהיסח הדעת, ממשיכה להביט בשעונים.  הבת חזרה לשחק באייפוד, עדיין נלחצת לאימה כמו ילדה שמחפשת ביטחון במקום בלתי מוכר.

חשבתי לי כמה שנים מעניקה האם הזו ביטחון לבת שהייתה קטנה וגדלה ועדיין היא קטנה. אלו תעצומות נפש צריך או שמא זה פשוט בא וגדל עם הזמן.  אני מכיר אישה כזו, גדולה מהחיים למרות שבעצם היא די קטנה, כך שהרגשתי קירבה מסוימת לאישה שמולי ולבת שלה.  הרגשתי כאילו אני מכיר מעט את מה שעובר עליה גם, כשהכל נראה טוב ומתאים.  חשבתי על מה יהיה אחרי מאה ועשרים, מה הפתרונות שאפשר להציע לבת כזו, ששואבת את בטחונה מהתרפקות על האם.  הרגשתי רצון עז לעשות משהו מלווה בהכרת האימפוטנטיות שלי.  חזרתי לעיתון אבל המראה הזה נשאר בי.