המכונאי הראשי - אתה לקוח טוב, אפילו טוב מאוד... אתה לא חושב שאתה צריך לחשוב על זה.
הנץ - נכון שהיו לי שתי תאונות בשנה אבל ראה, יצאתי ללא פגע. האופנוע זה סיפור אחר.
המכונאי הראשי - שותק,
הנץ - עצוב.
כשאנחנו ילדים או צעירים במיוחד, אנחנו חושבים ובצדק שכל העולם פתוח בפנינו. נרצה נהיה שחורים ממוצא מעורב ונשיאי ארה"ב, נרצה נהיה אסטרונאוטים, טייסים, נהגי רכבת או פרופסורים מהוללים. ואכן, כשאנחנו צעירים פתוחות בפנינו המון אופציות לגבי המשך החיים. מצחיק אותי כשאני חושב על זה שדווקא בגיל בו יש לנו את מירב האפשרויות, יש לנו פחות שיקול דעת מכל גיל אחר. אבל זו הערת אגב שאינה קשורה לנושא.
אז מה היה לנו, הייתה לנו עובדה מצערת שככל שאנחנו מתבגרים (מזדקנים) הולכות ופוחתות האופציות העומדות בפנינו. זהו טבע הדברים שכן אם נרצה לקפץ על הגבעות עם כיפות לבנות גדולות על הראש ולדפוק זיתים (את העצים), לא נוכל לעשות זאת כשאנחנו בני שישים ובעלי שיקול דעת.. בעצם זו דוגמה לא טובה שכן אין כמו האמונה הלוהטת בארץ ישראל על מנת להחזיר עזוז וגבורה בגופות שנחלשו מלימוד תורה מאומץ. אחרי שנים של הגות ולימוד הם יוצאים וטובחים בעצי זית ואפילו מכים ערבי קשיש.
המחשבות שלי נודדות ואני רוצה לחזור לנושא העיקרי והמסקנה שאכן כשאנחנו בני חמישים, יהיה לנו קשה למצוא עבודה לרוחנו או אפילו עבודה כלשהי. כשאנחנו בני ארבעים אפילו זרע כבר לא נוכל לתרום.. מה לעשות לבנק הזרע יש מגבלה של גיל. אבל תשאלו איך כל זה שייך למכונאי שמטיל ספק ביכולתי לרכב על אופנוע ולצאת מזה שלם... ובכן הרגשתי כאילו זו מגבלה נוספת, עוד אופציה שיורדת לי מסך האופציות, עוד סימן לשנים העוברות ביעף ולמספרי הנרות המתרבים על עוגת יום ההולדת.
מה התרופה האפשרית. לא, אני לא מתכוון לזיונים אם כי אני מסכים שזו תרופת פלא כמעט לכל חולי או מצב רוח שלילי. הפעם חשבתי על כך שאם יש יחס הפוך בין השנים המצטברות ומיעוט האפשרויות הפתוחות בפנינו יש דרך לשנות את הנוסחה. אנחנו חייבים לייצר אופציות ואפשרויות חדשות מה שימתן את קצב התנועה לקראת היציאה מעולם הבכא. במילים אחרות אנחנו חייבים לעצמנו התפתחות תמידית, שיפור בדינמיקה של החיים. אנחנו צריכים לחפש או אפילו לייצר אתגרים חדשים.
אז אולי על האופנוע הזה אוותר (בחיים לא) אבל אמשיך לטיול הזויי ולא מתוכנן לשבוע בדרום איטליה, או אחד בוייטנאם של ארבעה חודשים עם תרמיל וכפכפים. אתחיל ללכת לתיאטרון, אולי אפילו להופעת ריקודים רחמנא לצלן. אולי תואר המשך במשהו שתמיד רציתי ללמוד ומשום מה חששתי לעשות את הצעד הראשון. אולי אארגן מסיבות לכאלו שאין להם דמיון כמו שלי. בקיצור, אין גבולות או מגבלות רק הרעיון הכללי של פריצת מעטפות חיים, חשוב להרחיב אותן לתחומים חדשים והעיקר לחייך כי לכל דבר יש פתרון אם קצת חושבים.
אז אני מאחל שבת יצירתית לכולנו וממשיך לנושא כאוב אחר.
לאחר שחוסל עבריין, הייתה על כך סקירה מסיבית באמצעי התקשורת שאני בחלתי בה. את מי זה מעניין איך ומה, או ספקולציות על מסעות נקמה בעולם תחתון. הרי ברור לכל בר דעת שהעולם התחתון היחידי שמעניין אותי שייך לנשים ואברים מקפצים מצד אחד או מעט נמוך יותר לכיוון המרכז או החלק האחורי.. עזבו, אני בטוח שהעולם התחתון שלי הרבה יותר מעניין שהרי בעולם התחתון נוסח הנץ, כשיורדים התחתונים עולים דברים אחרים וסה"כ נשמר איזון מופתי. . אבל מה עשו בחדשות, ראיינו את האלמנה של אותו עבריין וכששאלו אותה על העולם התחתון היא לא התייחסה בכלל ללבוש שלה לאזכרה או מה היה במיוחד אהוב על בעלה.
זה הביא אותי לחשוב מעט מחוץ לעולם התחתון, על מראיינים כמו רפי רשף לדוגמה שתמיד שש לראיין אלמנות טריות או בצוק העיתים אפילו אלמנים, אמהות לבנים שנפלו או בנות של פושעים או קורבנות ואני חושב שזו זילות איומה של מה שהוא אינטימי במיוחד. מי שאיבדה את בעלה העבריין ונותרה עם שבעה יתומים רכים (שאחד מהם הוא יורש העצר של אימפריית 'העסקים' של אביהם) לא מעניינת אותי. לא היא, לא סיפור חייה ולא שום דבר שכרוך בה. אפילו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מתבייש לשמוע ראיונות עם קורבנות כי מה כבר יכולים הם לומר לבד מכמה נפלא היה מי שנפטר בדמי ימיו ולתאר את האבל שלהם. אני מרגיש כאילו המראיין מאלץ אותי להפוך למציץ, מין פיפינג תום לרגשות של עצב ויגון, רגשות פרטיים של קץ חיים ואובדן. המראיינים מוזילים את יגון המשפחות עם הראיונות הללו.
יש מעט משפחות שפונות עורף לתקשורת ומבקשות לכבד את אבלן ולא להכניס מצלמות לבית הקברות או לישיבת השבעה, אני חושב שהתקשורת צריכה להפוך את הגישה הזו לנורמה חדשה.
הנץ במחשבות של יום שישי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
