זהו זה... אהבות

"החיים מספקים לנו סיפורים מדהימים, הרבה יותר מכל סיפור שאנחנו יכולים להמציא."  כך חשבתי כששמעתי סיפור חיים מחמציצה השקעות, שאני עוד חולם עליה בזמני החופשי וכתבתי את השיר:

סיפור דמיוני מהחיים

היום קיבלתי

סיפור חיים,

סיפור אמיתי. 

קראתי וחשבתי

איך החיים

טווים סיפור,

יותר דמיוני

מזה שלי.

סיפור האיש ואהובתו היפנית (סיפור אמיתי) נכתב אמנם מזמן אבל היו התפתחויות ויתכן שחלק מהקוראים לא מכירים את הסיפור כך שהחלטתי לפרסם מחדש, להרחיב ולעדכן כי הסוף עכשיו כל כך שונה, או שבעצם לא...

איש תמים ואהובה ביפן (1)
הוא עסק בעבודות מתכת במרינה, בעיקר נירוסטה, אם כי עשה גם עבודות עץ ותחזוקה כללית.  לי הוא עשה עבודת נגרות אחרי שעברתי למרינה החדשה לשם גם הוא העביר את העסק שלו.  איש עמל שלא החלפתי איתו מילה מעבר לנחוץ לביצוע העבודות, איש פשוט, כך לפחות חשבתי עד שיום אחד, כשרציתי להסביר לו את מה שראיתי בעיני רוחי, אמרתי לו שהאידיאל שלי הוא דלתות הזזה יפניות והוא הנהן בראשו, שאלתי אותו אם הוא יודע למה אני מתכוון, והוא ענה לי שכן, הוא חי ביפן כמה שנים והוא יודע בדיוק למה אני מתכוון.

עשרים נורות נדלקו לי בראש, כאן לידי מסתובב סיפור עסיסי ואני אפילו לא זיהיתי את הפוטנציאל.  וכרגיל אצלי, הסקרנות לשמוע עוד סיפור אנושי גוברת על כל צורך אחר, הושבתי אותו לקפה מולי (העבודות נדחו לפי שעה) ודובבתי אותו על חייו ביפן.  זו הייתה עבודה קשה, שכן האיש מתקשר בהברות של כן ולא, אבל הצלחתי להפיק ממנו כמה פרטים אודות שמונה השנים שחי ועבד ביפן.  איך ראה את היפנים, איך הסתגל לחיים שם ושומו שמיים, הוא אפילו למד את השפה.  אני ממרומי הידע שנשאב מ"שוגון" הערצתי אותו מיידית.

כמה חודשים עברו, והעבודות אצלי בסירה טרם הושלמו, ואני לא מנדנד לו מעבר להערה בזמן פגישה מקרית (הערצתי אותו, כבר אמרתי, חבר לסיפורים).  ויום אחד, אחרי למעלה מחצי שנה בה הוא גורר אותי, פגשתי אותו וטיפה כעסתי ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי והא חייך אליי, אור בעיניו ואמר לי שהוא מבטיח לגמור את העבודה לפני נסיעתו ליפן.

שוב פעם עשרים מנורות... הפעם לקחתי אותו לבאר הסמוך, הושבתי את ישבנו הכחוש על כיסא, מילאתי כוסות בירה בקצב המהיר בו הוא שתה וחלבתי עוד סיפור, עוד יותר מעניין.  מסתבר שבזמנו, לפני עשרים שנה, כאשר הוא חי ביפן, הייתה לו חברה מקומית, משעזב את יפן נגדעו הקשרים בניהם, הוא פגש במישהי כאן,  נישא לה, משפחה וילידים וכל  השאר.

ברבות הימים נוכח, שהוא לא מצליח להפסיק לחשוב על אהובתו מיפן והוא החל לחפש אותה.  היה לו שם משפחה נפוץ ואת שם העיר בה התגוררה, שנה הוא הקדיש לחיפושים, כולל מכתבים (ביפנית) לרשויות המקומיות, והרבה טלפונים ולמרבה הפלא הוא הצליח לאתר אותה.  הוא התקשר והקשר ביניהם התחדש.  משהשיחות התארכו, משהו נוצר מחדש ולאחר זמן מה הם החליטו להיפגש, הוא סיפר לאשתו סיפור כלשהו ונסע לפגוש ביפן את אהובתו משכבר הימים.

היא הייתה נשואה באותו זמן, ללא ילדים והיא (לא סיפרה לו) שהיא עזבה את בעלה על מנת להיות איתו במשך הביקור ולא התכוונה לחזור לבעל, לא התכוונה להתכחש לאהבתה המחודשת ולקשר עימו.  הוא חזר לארץ כולו מבולבל אך תוך זמן קצר גמלה ההחלטה בליבו לנטוש הכל ולחזור לחיות עם אהובתו.  מיד הוא ניגש לביצוע המשימה, מכר את העסק, התגרש מאשתו (הותיר לה את מרבית רכושו) ועכשיו הוא יושב מולי סופר את הימים בטרם יגשים את חלומו.

איש תמים ואהובה ביפן (2)
כמובן שאת העבודה אני סיימתי בעצמי ואותו לא ראיתי במשך קרוב לשנה, ממכרים משותפים שמעתי שהוא חי שם עם אהובתו, מאושר שהגשים את חלומו.  אבל, ותמיד יש אבל, אמרתי שהוא היה איש פשוט, מוכשר אך ממש פשוט ויום אחד אני רואה אותו על המזח, הולך עם תיבת כלים בידו.  המנורות...  הוא לא היה יכול לחיות ללא עבודה, זה פשוט הוציא אותו מדעתו, שם אין יאכטות והוא לא היה יכול לעסוק במקצועו, איש פשוט, כבר אמרתי, הוא התייאש וחזר לכאן..  איש פשוט, אבל אחלה סיפור.

איש תמים ואהובה ביפן (3)
ועוד עדכון אחד (אחרון?!) לסיפור של האהובה מיפן..   זה רק עדכון, אני חייב לצרף אותו לסיפור כי זה כל כך מושלם.

ביום שישי הקודם הייתי כמנהגי בקניון.  הלכתי לקנות מגזין על אופנועים כך שאוכל לחלום וראיתי את הבחור, בעצם האיש, שנסע ליפן.  נסע וחזר.  חייכתי אליו, לחצנו יד ושאלתי לשלומו.  לא ידעתי איך להגיב לעיתון שקנה, עיתון מנוקד.  חשבתי איך אנשים מהיישוב, אנשי עמל מוכשרים במיוחד יכולים להיות גם מעט מוגבלים בפעולות שנראות לנו כל כך בסיסיות כמו קריאה וכתיבה.  שאלתי מה הוא עושה, איך העבודה, היכן הוא חי והחמאתי לו שהוא נראה מצוין, מחויך ובכלל.. מאושר.  שאלתי אותו מה קרה עם אהובתו מיפן, הוא הרים את העיתון ואמר 'היא כאן'.

נופך רומנטיות סביב, כרוך עם הסיפור הזה, השקיעה המופלאה והחיים היפים.