זהו זה... אהבות

"אתה בא להפגנה?" שאל אותי הבן ואני שמתתי לרבוץ על הכורסא ולבהות במסך המרצד חדשות, אמרתי לו "כמובן שאני בא" כי אני תמיד נענה לכל יוזמה של הילדים שכוללת אותי ובתנאי שאינה הסעה.  הסעות יקבלו מאימם או בתחבורה ציבורית, כל השאר אני משתדל לנשום עמוק (אם אני תשוש) ומיד לעשות ככל העולה על רוחם.  הרי לא הרבה זמן ימשיכו להזמין אותי איתם.

אז הלכנו להפגנה נגד 'האי תרבות' ובעד תרבות איכות והיו שם מלא צעירים חדורי להט ובעד כל מה שאנחנו גם רצינו כשהיינו בגילם.  היו הופעות, כמה זמרים ואפילו אחד בן גילי דורי בן זאב שהיה ממש לוהט קצבי וחם.  והילדים מחאו כפיים במקומות המתאימים ולא היו פוליטיקאים אלא כמה תלמידי אומנות וצעירי תנועות נוער, לא מהסוג שהיה בבית המריבה בחברון, אבל כל כך דומים, לפחות בגיל.

הערב הייתי בהפגנה בעד דברים יותר טובים ברב שיח הישראלי, הכיכר שליד מוזיאון תל-אביב הייתה מפוצצת בצעירים וגם כמה חטיארים בני גילי שבאו כי רצו משהו אחר או כי פשוט רצו למחות על שמאכילים אותנו בזבל למרות חובת הערוצים לספק לנו תרבות מקור איכותית.  יש לנו בארץ כל כך הרבה יוצרים מוכשרים אבל כשכסף נמנע מיוצרים ורק הרייטינג מכתיב את מה שאנחנו רואים אז כך גם נראית התרבות העכשווית. 

אני לא מתנשא, באמת שלא, ניסיתי את האח הגדול והשתעממתי רצח, לעומת זאת אני הולך להרבה סרטי איכות (במיוחד הישראלים) קורא המון ספרים ומתנסה במוסיקה מגוונים שונים.  אני לא מחזיק מעצמי איש תרבות מי יודע מה, אבל לזהות שהאח של הישרדות במפרץ האהבה זה זבל, יכול גם הדיוט שכמותי.

הבן פרש להיות עם חברים, אחד המורים שלו פגש אותי ושוחחנו מעט על הדברים הנאמרים, היה לי קר וכאבו הרגלים כך שחזרתי הביתה והרי אני כאן מנסה להעביר את התחושות שחשתי שם, בהפגנה בכיכר.