זהו זה... אהבות

חיכיתי להם למטה, מעט מתרגש, לא ראיתי אותו כבר חמש עשרה שנה.  המטפל משך את כיסא הגלגלים מהמעלית בגבו אלי, ומשהכסא יצא מהמעלית, פנה בעדינות כך שראיתי אותו.  מיד זיהיתי אותו, הגבות העבותות, האף הנשרי והעיניים העזות לא השתנו לחלוטין.  הוא היה כפוף בכיסא, ראיתי שהוא התכווץ מעט אבל לא היה מקום לספק.  לא רציתי לגשת אליהם מיד, חיכיתי עד שיגיעו לוואן המיוחד שאוסף את הזקנים ומביאם למקום בו הם מבלים את היום.  איני יודע מה שם המקום, כי זה לא בדיוק בית אבות, הם לא נשארים ללון שם אבל את היום הם מבלים שם מי בהכרה ובפעילות ומי בבהייה בטלוויזיה או דרך החלון, במכוניות העוברות ושבות בדרך הסמוכה.  מקום נעים, כמה עצים סביב ואפילו הכביש בינות בתים נמוכים ללא הרבה תנועה.

לאחר שהמטפל תמרן את הכיסא לוואן, נכנסתי גם אני והתיישבתי על עקביי מולו.  אני לא חושב שהוא זיהה אותי, 'עזרא', אמרתי לו מי אני, 'חבר של דורון' ניסיתי להזכיר לו.  הוא הביט בי ולא ראיתי שזכר אותי.  לא הצטערתי, אמנם הוא האב של החבר הכי טוב שלי אבל הוא תמיד היה מרוחק במין הדרת פנים של פטריארך, אב משפחה.  עם האם, שנפטרה לפני הרבה שנים, הייתי הרבה יותר קרוב, מקשקשים באנגלית שהיא ניסתה להנחיל לנו ללא הועיל, וכמובן אוכלים את המאכלים.

לידו בואן ישבה אישה קשישה בכיסא גלגלים כסוף מסוג שמעולם לא ראיתי, אבל התאים מאוד לצבע השיער שלה.  על קיר הוואן, ממש ליד הכיסא שלה הייתה מסגרת עץ דקה ובה מה שנראה היה כתעודה או דף מידע.  קמתי כפוף והלכתי לכיוון הזקנה, נזהר בדרכי שלא לנגוע במטפל.  ליד המסגרת שוב התיישבתי על עקביי וקראתי את מה שהיה כתוב שם.  שנת הלידה, השכלה, קורות החיים במדינה ממנה עלתה ארצה, למי נישאה ואת מי ילדה, עבודותיה השונות והתחביבים שמעסיקים אותה במקום בו היא מבלה את הימים.  לרגע נזכרתי בדפי המיידע המוצגים ליד האופנועים בחנות.  לא צריך לשאול דבר את המוכר, רק לקרוא ואפשר לדעת כמעט הכל.  לפחות את הפרטים הטכניים והמוני נתונים ומספרים.  למרות זאת, את החוויה האמיתית, אי אפשר למצוא שם וחייבים לקחת את האופנוע לסיבוב.

הסתכלתי לכיוונו של עזרא וראיתי שגם ליד הכיסא שלו יש מסגרת דומה.  לא הבנתי איך לא הבחנתי בה קודם לכן.  חזרתי למקומי הראשון וניסיתי לקרוא מה היה כתוב שם ולא בדיוק הבנתי.  היו משפטים כתובים בכתב יד ומחוקים בדיו אדומה.  תמונה דהויה של אישה, כמה מילים לא היו מחוקות, שמות של מקומות, חלק זיהיתי כשמות של רחובות בתל-אביב, בשכונות הישנות.  מעט תאריכים ולמטה היו כמה מילים מחוקות אבל נראה היה לי שהיה כתוב שם 'אאא, אני אוהבת אותך'.  ניסיתי למצוא עוד כמה רמזים, רציתי להבין מה כתוב שם או איך זה בדיוק מתקשר לעזרא אבל לא היה לי מושג.  'מה בדיוק יש כאן?' שאלתי את המטפל אבל כבר הגענו למחוז חפצנו והוא היה עסוק בהורדתו של עזרא מהוואן מכדי להקדיש לי תשומת לב.

בית לבן עם גג אדום, הרבה חלונות מרובעים בחזית, ושני עצי פיקוס ענקיים עוטרים אותו משני צדדיו. גדר מתכת נמוכה, צבועה בירוק, תוחמת דשא עזוב שגדל בחצר.  זה היה בסדר, לא נורא, דומה למקומות אחרים שאנשים התעייפו מלטפח.  נכנסתי פנימה והיה לי חם.  האנשים ישבו מפוזרים בחדר הגדול, כמה קבוצות היו עסוקות בכל מיני עיסוקים שהחברה המודרנית החליטה, טובים ומעניינים לזקנים, כמו רקמה, משחקי קלפים, ועוד משחק שהיה מעורב בו כרוז, כדורי פינג-פונג ממוספרים ואנשים שממלאים טפסים.  נראה לי כטיפול בהלם לנפגעי בירוקרטיה.  לא היו הרבה צעירים באולם, אפילו הכרוז היה אדם מבוגר.  לא מצאתי ספריה לבד מכמה ספרים על מדף נידח וירחונים ישנים מפוזרים על שולחן קפה קטן בפינה. 

חשבתי שאנוח מעט בטרם אמשיך בדרכי, המקום נראה לי כנווה מדבר בים העיסוקים המטורפים שעוד תוכננו לי להיום.  ישבתי בצד בכורסא שראתה ימים טובים מאלו וקראתי גליון 'לאישה' בן עשר שנים.  נראה לי ממש מתאים לימינו, האופנה השתנתה כמה פעמים וחזרה בדיוק למקום בו הייתה אז, הבעיות נצחיות כמובן, ואפילו הפרסומות היו דומות כי מי לעזאזל מכיר את המוצרים האלו.  אפילו וראיתי אותם על המדפים בבית עשרות שנים לא הייתי יודע למה הם משמשים ומי צריך אותם.  בסביבות שעה עשר, נכנסה אישה צעירה עם עגלת אוכל ושתייה.  לבושה בג'ינס דהוי וטי-שירט לבנה, מעט גדולה עליה.  למרות שדחפה את העגלה והייתה רכונה קדימה, ניכר היה שהיציבה שלה מאוד זקופה.  לא גבוהה במיוחד, שיער שחור אגוד בקוקו, פנים בהירות ועיניים צוחקות.  מיד משנכנסה השתנתה האווירה בחדר, כאילו הניצוץ שבעיניה הדליק את הזקנים והזקנות.  אנשים פנו והביטו בה, או אולי בעגלה והמולת הקולות התגברה.

היא עברה בין הלקוחות שלה, מחלקת משקה חם ועוגיות.  כאן לטיפה של יד מכוסה בהרות זקנה ושם נשיקה חטופה על לחי קמוטה, לכל אחד הייתה לה מילה טובה.  ראיתי שעזרא הכיר אותה מיד, הוא רכן קדימה בכיסא, חיוך על פניו וציפה לה בסבלנות.  מידי פעם היא הייתה מביטה לעברו ומחייכת מעל ראשי האנשים שסביבה.  נדמה היה לי כאילו יש איזשהו קשר ביניהם, קשר מיוחד שנעלה על כל מה שקורה עם שאר האנשים סביבה.  לאט לאט היא התקדמה, נראה היה לי שהמסלול בו בחרה לא היה מקרי, נראה היה שהיא תסיים אצל עזרא.  כשהיא עברה לידי, היא חייכה, שאלה את מי באתי לבקר והושיטה לי כוס לימונדה ועוגייה.  אמרתי לה שבאתי לבקר את עזרא וראיתי את הנימוס בעיניה הופך לעניין.  היא הביטה בי, הפנתה את עיניה לכיוונו של עזרא בשאלה שהוא לא ענה והמשיכה בסיבוב.

היה לי חם מדיי, יצאתי החוצה, ישבתי על הגדר וחיכיתי לה.  לאחר שעה קלה היא יצאה והלכה לעבר המדרכה.  משהבחינה בי חייכה ופנתה אלי.  היא הייתה כל כך דומה לתמונה שהייתה במכתב בוואן, כאילו מישהו צילם אותה בסגנון של ראשית המאה, רק שעיניה הזכירו לי את עיניו של דורון.  היא שאלה איך אני קשור לעזרא, סיפרתי לה.  היא התיישבה לידי ושוחחנו מעט על המקום, מה היא עושה שם, עוזרת לצוות כמה ימים בשבוע.  מה היא לומדת, מסיימת תואר שני במשפטים. היכן היא גרה, לא רחוק מהמוסד.  לבסוף לא התאפקתי ושאלתי מה בדיוק הייתה המשמעות של מה שהיה תלויי בוואן.  היא חייכה ואמרה לי שזה מכתב אהבה של סָבַתָה לעזרא.  הייתי מופתע, לעולם לא הייתי מנחש שלעזרא הייתה מאהבת ועוד נשואה...