כתפיה רטטו בבכי סוחף, אפילו לא ניסתה להילחם לשליטה בעצמה, תחושת היגון הייתה כל כך עמוקה כאילו סכין ממשית הייתה נעוצה בחזה. לחץ איום שחונק וכובש ויחד עם קצה חד, מלובן שדוקר וכואב, ושורף ומאכל, כל כך כואב. נחשולי בכי טלטלו אותה באבלות על דבר כה יפה שמת, נמוג כענן ביום חם, מותיר אחריו ריקנות כה גדולה, חור שחור שבולע אותה אל תוכו.
זה היה רק משב קל של ריח זר, רמז של בושם לא מוכר, אבל היא ידעה וככל שעברו השעות כך היה לה נהיר וברור, וככל שהייתה יותר בטוחה כך העמיק בה אבלה עד שכרעה תחת העומס והתפרצה, לעולם לא תוכל להביט בו באותה תמימות, באותה תחושה של שייכות, ביטחון ושלווה. רגשותיה סוערים, דמעות רותחות ניגרו על פניה, והיא מתכופפת קדימה מתקפלת ובוכה, ריאותיה מתפוצצות והיא לא יכולה לנשום, מנסה להרגיע את הכאב שמאיים לפלח אותה.
איך תוכל להמשיך לחיות עם הידיעה, איך תוכל לכלכל את האימה, איך ישקוט הרעם המהדהד בראשה. והיא יודעת שזה ללא תקנה, ללא מוצא, רואה את רסיסי חייה פזורים סביבה ויודעת שאין שום דרך לחברם חזרה ולחזור למה שהיה. גופה מיטלטל בנחשול חדש של כאב שמאיים וחודר לנבכי נשמתה והיא חסרת אונים נסחפת בשכול, בוכה על אובדן היקר לליבה.
שעות או דקות או נצח חולף, הדמעות מתמעטות, להב הכאב בקרבה מתכהה, המחנק מחלץ מתוכה אנחות, היא כמעט יכולה לנשום, משתנקת, רק גניחות קצרות נמלטות וראשה הולם ממחשבות שחוזרות ונשנות כמו מנטרה איומה, הוא בגד, הוא בגד, הוא בגד, הוא בגד...
היא יודעת שתמצא את העוצמה לחבר את פיסות חייה מחדש, היא רק כל כך תשושה, מיובשת ועייפה מלחפש את הנדרש, המסתתר בפינה כלשהי, בה בתוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
