אנשים חיים על פי מקצבים ואלו שונים מאדם לאדם. היום היה לי שיעור יוגה, בסוף השיעור אמרה לנו המדריכה לשכב על הגב ולהרגיע את הגוף, חלק גוף אחר חלק, משריר כף הרגל ועד שרירי הפנים. וכך ניסיתי להרגיע את זרימת האנרגיה המתפרצת בגוף שלי וחשבתי שמה שלה הוא בטח דקות ספורות, נראה לי כנצח, כי אנחנו חיים על פי מקצבים שונים.
כשהייתי טס מניו-יורק לעשות עסקים בפלורידה, דבר שהייתי עושה כמה פעמים בחודש, תמיד הפליא אותי קצב החיים הדרומי, אני הייתי מדבר בפגישה ומצפה לתשובה וזו הייתה באה לאיטה, שקולה ומדודה ולקחה זמן שנראה לי כנצח. תמיד הרגשתי שאת אותה עסקה הייתי סוגר בניו-יורק במחצית הזמן שלא לדבר על כך שחשבתי את האנשים בפלורידה למעט מפגרים. אבל לא כך היה, הם פשוט חיו במקצב חיים אחר מזה של ניו-יורק. עם הזמן התאהבתי ועברתי לפלורידה, לא בהכרח באותו סדר וגם זו לא הייתה הסיבה אבל לא רציתי יותר קור, רציתי שמש וחום וקיבלתי בין היתר, גם מקצב חיים אחר, הרבה יותר איטי ומדוד, סופר את הרגעים החולפים בחיוך ולא בשטרות של ממון.
אז למרות שבגופי קוצבים החיים בקצב טרופי חם, מהיר ולוהט, למדתי ליהנות גם מהמקצב האחר, מהאיטיות שבקצב החיים סביבי. למדתי לחיות עם סתירה קצבית שלמעשה היא זו העומדת ביסוד הג'אז. אולי זו הסיבה שתמיד אהבתי את סוג המוסיקה הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
