זהו זה... אהבות

פתאום הרחוב היה ריק מתנועה

לא אנשים, אף לא אדם אחד

אפילו העורבים לא קרקרו את משנתם

הדרורים לא הטרידו את היונים מארוחתן

הרחוב כמו קפא

ולשנייה השקט רעם.

ארגנתי את הפרחים בארונה של אשתי.  ראשוני המנחמים החלו להגיע.  לקח לי מעט זמן לארגן את הוורדים האדומות כך שיכסו את חלקו הפתוח של הארון.  הרגשתי לחץ איום בתוכי, כאילו אני מתחת לעשרות מטרים של מים באוקיינוס העמוק.  פרח אחד, לא היה במקום, עם יד שמאל החזקתי את שאר הפרחים על מנת שלא יזוזו והנחתי את האחרון כך שזה יראה מושלם.

נסוגותי מהארון כמה צעדים ועמדתי לידה.  היא אמרה לי משהו מנחם וחיבקה אותי ביד אחת. 

'כל כך הייתי רוצה' עניתי לה  'שהיא תראה כמה יפה כאן הכל'

ואז לא הייתי יכול להכיל את הכאב, נפרצו סכרי הדמעות ובכיתי על מה שלא ידעתי עוד.