אפילו וותיקי בית המשפט, אנשים שבאים בשעריו הרבה שנים, לא מפסיקים לספר את סיפורו של יהויכים. אדם נכנס לבית המשפט במקרה, ממש ללא כוונה ומסיים בבית משוגעים. הסיפור תמיד מלווה באנחה עמוקה, משל היה המספר מרגיש את נטל הסיפור וכובדו על כתפיו הוא. הסיפור גם היה תמיד מלווה בנמשל לחיים המודרניים שאין אנו יודעים לאן לוקחים אותנו גם אירועים שלכאורה, חסרי משמעות הם. והמסקנה נאמרה שוב ושוב "אדם יודע איך הוא נכנס להרבה מקומות, משלושה אין הוא יודע איך יצא, בית חולים, תחנת משטרה ובית המשפט".
היה זה יום רגיל לחלוטין בבית המשפט, עורכי דין בגלימות הולכים אנא ואנא במבטים מלאי חשיבות עצמית כאומרים "אני עסוק עד מאוד, באתי לייצג לקוח חשוב בפני שופטים שאני מאכיל מכף ידי". פקידי בית המשפט סובבים ומכינים את שצריכים להכין עד בוא השופטים ואלו, ספונים בלשכות ומרגישים כמעט כבוראים, ברצונם יתנו או ייטלו חיים שכן החיים בבית האסורים כמעט ואינם נחשבים לחיים. נשפטים ונתבעים סובבים מכופפים, כאילו הילת הצדק המרחפת סביב השפילה גם את הזכאים שבינם. הדמויות האנושיות בבנין הבטון האפור, נעו בארשת חשיבות המכסות ערוות ריקנות מהדהדת.
יהויכים בכלל היה בדרכו לקניון הסמוך לפגוש ידיד נעורים בבית קפה. אלא שהיה צריך לשלוח מכתב וחשב שיחסוך זמן אם ישתמש בשירותיו של סניף הדואר אשר בבית המשפט, ממש בדרכו. כך לא יוצרך לסטות מדרכו לסניף הגדול שבזמנהוף. הוא עמד בתור בכניסה להיכל המשפט וקיבל בתודה מגש קטן של פלסטיק בו היה אמור לשים את ארנקו, שעון, חגורה, מעט המטבעות שנשא בכיסו. בקיצור, כל דבר מתכת אשר היה עשויי להרגיז את הזמזם במכשיר הבדיקה הביטחונית. הוא הניח את החפצים במגש והושיט אותו לבודק. זה הושיט יד באדישות מבלי להסיט את מבטו מצג המכשיר המשקף את הנכנסים. פסע יהויכים קדימה שני צעדים, עמד בסבלנות וחיכה לתורו לעבור בשער המכשיר ורק משעבר, שם לב להמולה ולצעקות.
מצידו צץ ברנש ודחף אותו ממקומו, איבד יהויכים את שיווי משקלו ונפל, המשקפיים טסו לאן שהוא ויהויכים הזדקף ולא ידע לאן ילך קודם לכיוון המשקפיים שנעלמו או שמא לקחת את חפציו מסלסלת הפלסטיק. עד שהוא מתלבט ומניע את ראשו מד לצד זינקו לעברו שני שומרים חסונים, תפסו את זרועותיו, הפילו אותו לרצפה ואחד שאג באוזנו "שלא תעיז לזוז" והשני צעק כלפי אולמי החדרים שהם תפסו אותו. יהויכים ניסה לשחרר את זרועותיו ולהסביר לשומרים שהוא רק לדואר, אבל אחד מהם הטיח את ראשו לרצפה ויהויכים איבד את הכרתו. משהתעורר מצא את עצמו אזוק על שרפרף בחדר קטן וסביבו המולה של שומרים המברכים את עצמם על שהצליחו לתפוס את הבעל האלים שניסה להימלט. לשווא ניסה להסביר להם יהויכים שוב ושוב מיהו אבל הם התעלמו ממנו לחלוטין וכעבור כמה שעות, הוא הובל עם עצירים אחרים למשאית מיוחדת שלקחה את האסירים והובילה אותם לבית המעצר.
אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה באותו לילה בבית המעצר. בבוקר, מצאו הסוהרים גופת אסיר בשלולית דם בפינת חדר המעצר, עט תקוע בגרונו וחולצת יהויכים מגואלת בדם הנרצח. לא עזר ליהויכים הסברו שזה לא הוא, פשוט דחפו אותו על הנרצח כשזה עוד גסס והוא בכלל רק נכנס לבית המשפט על מנת לשלוח מכתב. גם במשפט לא הועילו טענותיו כי מדובר כאן בטעות בזיהויי וכי הוא לא בכלל אותו בעל אלים. אפילו הסנגור שמונה לו מטעם בית המשפט היה מהנהן ואומר "זה בסדר, אל תדאג, אני עוד אוציא אותך מכאן" ואכן, הוא יצא משם אך בדרך לבית הכלא לחמש עשרי שנות מאסר. רק משהגיע לבית הכלא ונלקחו טביעות אצבעותיו הובררה הטעות. מה שלא שינה במאום את גזר הדין במשפט הרצח בו נמצא אשם.
יהויכים הרגיש כמו איוב מודרני. החיים בבית הכלא וטיעוניו הבלתי נלאים לחפותו הביאו אותו בסופו של דבר לאגף הפסיכיאטרי של בית הכלא. אין המספרים את סיפורו יודעים מה בדיוק קרה לאחר ששופט אחר, כמה שנים אחרי המשפט המקורי, שלח אותו לבית חולים פסיכיאטרי. אין הם יודעים אם נשאר שם או אולי, יצא עם השנים. אין יודעים אם יש לו משפחה שחשה בחסרונו ומה עלה בגורל משפחתו, אם הייתה לו כזו.
בשלב הזה המספרים, בטלני בית המשפט, מצקצקים בלשונם ואומרים דברי חוכמה, איש כמידת חוכמתו והעיקר, הם מרגישים כמה נועזים הם שבאים יום יום למקום כה מסוכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
