זהו זה... אהבות

שעה ארוכה בבריכה שוחה את התסכולים, ג'קוזי את המתחים וסאונה את האכזבות.  יצאתי איש חדש ישן, חזרתי הביתה וניגשתי למחשב וכתבתי משהו, מחקתי אותו וכתבתי פוסטון על זעם, השארתי אותו וקיוויתי שבזה נסגר הגולל על פרשיית אהבה, התחילה ונגמרה בבלוג .  אבל זה לא פשוט כל כך אפילו לאיש עם כוח רצון אדיר כמוני, בכל זאת קשר של שנה ושלושה חודשים, שיחות יומיות, היכרות ברמה של נבכי הנשמה, חברות..  את זה יהיה קשה לשכוח, את הסקס יהיה הרבה יותר קל, למרות שאתגעגע למצב בו אני אומר לה בואי והיא באה, כולה מוכנה ורטובה (רוב הזמן) אתגעגע להערצה שלי אותה ושלה אותי, למרות האינטליגנציה שלה (או אולי בגללה.. צוחק)  כמו שמקוקו כתבה לי "הכל בחיים זה תזמון" ואכן היא צדקה.

אני מרגיש את המצחיקן שבי מבעבע מתחת לפני השטח, רוצה לצחוק ולהתבדח אבל עדיין הקור שאופף אותי מכביד, לא מאפשר את שבירת שכבת הקרח, ואני כותב, קצת מדוכא, קצת עצוב.. מלנכולי זו המילה לתאר את הרגשתי כרגע.  יש בה מעט מתיקות, קורטוב של רחמים עצמיים, קצת פינוק.

טרררר... בני בן ה-12 קיבל טלפון ממי ששלחה את חברה שלה להציע לו חברות שהוא הסכים לה בחפץ לב, הם מתכננים פגישה כאן בקניון לידנו.  ואני בשינויי מצב רוח קיצוני האופייני לאבא הגאה שאני, ממשיך וכותב אך עם חיוך רחב מבסוט עד הגג, הייתי כאן איתו כשקיבל את הטלפון, לפגישה הראשונה, הוא והיא לבדם.. אני כל כך שמח, הוא מקפץ כמו גדי בן יומו, הוא כל כך יפה שאני מביט בו המום כאילו לא ראיתי אותו כל רגע ורגע מימי חייו.

החיים כל כך משונים כה רגישים לכל השפעה ולו הקטנה ביותר, רגע אנחנו דוהרים באופנוע, מרוצים מהעוצמה האדירה הנוהמת בין רגלינו (הייתה לי פעם מאהבת כזו) ושנייה אחרי זה אנחנו מרוסקים לצד הדרך בראשיתה של תקופה ארוכה של סבל והחלמה.  רגע אחד אנחנו מבקרים את המשפחה המורחבת כולם צוהלים, זוללים מרכלים על כולם, קצת רבים מריבות ישנות ופתאום הסבתה מקבלת שבץ והיא צמח.  דקה אחת אני מנסה לשרוד עצב עמוק, שרוי במלנכוליה, טלפון אחד ואני מרגיש את דופק החיים הולם ברקותיי, אושר גודש את חזי וחיוך על שפתיי.

כל כך הזויים החיים שלנו, כל כך רגישים, אנחנו בטוחים ביציבות ובעקביות, איזו משמעת פנימית ומה שאנחנו מקבלים כה שונה כה דינאמי, פטאלי, וכל כך זמני.  אנחנו טיפשים לחשוב שהאושר שאנחנו חשים ימשיך לתמיד, שהיחסים והאהבות יאריכו ימים, שהבריאות שלנו תימשך לעולמים, ואיך אנחנו מופתעים שוב ושוב כשאנחנו רואים עד כמה עדין מארג החיים, נקרע בשנייה ולרוב ללא תקנה.  ועדיין אנחנו ממשיכים להאמין כמו שהאמינו שהאימפריות ישלטו לנצח נצחים – וגם שם זה לא עבד.