זהו זה... אהבות

אני יושב לידם, הילדים מחכים לסיפור ואני נלחץ, אין לי מושג על מה לספר, אין שמץ של רעיון בראש, אני זקוק לרעיון, טוב אסתפק במשפט ראשון, לפחות מילה, אני מתחנן באלם למוזה החמקמקה.  והשניים נועצים בי עיניים, מחכים בסבלנות, ואני נכנע למפלט הרגיל ומתחיל לאיים,

-          אתם יודעים שזה יהיה סיפור אמיתי שבאמת קרה לי..

הגדולה מהססת מעט והקטן לוחץ

-          כן, כן אנחנו יודעים, יודעים, ספר כבר...

-          אני לא יודע כי נראה לי ש"רוח-ואש" (שם בדוי) לא מאמינה לי, ואני לא מספר למי שמטיל בי ספק..

-          תגידי לו שאת מאמינה, למה את כזו, שכנע "תמיד-בתנועה" (שם בדוי) את אחותו.

ואני מביט במלחמה הפנימית של רוח-ואש, הרצון לשמוע את הסיפור והדבקות באינטגריטי שלה ואני נכנע במהירות שלא תתקלקל לי הילדה ואומר:

-          טוב, נראה לי שזה בסדר אבל תדעו שזה היה כשהממותה כמעט ועלתה עליי...

בני, עיניו נפערו עוד יותר, ובתי שלא הייתה צריכה להתחייב על מה שלא האמינה בו, נינוחה, וחזרה להיות הקטנה שמחכה להמשך ההרפתקה.

ומשיצאו מילים אלו מפי, הפכתי גם אני לנוסע ברכבת השדים של סיפור שעולה ויורד, פונה בפתאומיות עד כאב בטן, נכנס למחוזות חשוכים ללא מושג אנה פנינו מועדות.  תוך כדי הסיפור, הייתי עוקב אחרי פני הילידים, מחפש סימנים, תר אחרי רמזים לכיוון התפתחותה של העלילה מנסה לרצות את שניהם וגם אותי שמספר ללא מושג לאן יתפתח הסיפור או לאן תוביל המזימה.

והאמת לא צריך הרבה, רקחתי קצת סכנה, איום על אבא שלהם הגיבור, מעט עזרה מחברים מסורים, חיות מוזרות שתמיד נכנעות והופכות למחמדי הגיבורים, ללא דם או אש או תמרות עשן.  מרדפים הלכו חזק, מילוט פתאומי בדקה התשעים היה נדרש, והכי כף היה להפסיק במכה עקב "התעלפות" או נפילה בשבי וכך להרוויח את ההמשך ללילה של יום המחר.

עכשיו הקטנים כבר יותר גדולים, מקשיבים מאמינים לסיפורי הילדות והחיים המשותפים, ועכשיו קל לי כי אני מספר אמת וזיכרונות של דברים שעשינו והמקומות בהם היינו.  הרבה יותר קל, נחמד, אווירה משפחתית, אבל אני מרגיש געגוע לזמנים שיכולתי לרוץ חופשי קדימה ללא הגיון או קשר למציאות, ליצור יש מאיין, עולמות חדשים בהם טיילנו הם ואני.