בשבוע שעבר כתבתי על גמירות והקטע הזה שקראתי שוב, קטע שהפך פתאום לכל כך רלוואנטי, גם הוא עוסק בגמירה אם כי מסוג אחר לחלוטין.
אני כבר לא גר בסירה, כבר לא שומע את דינדון הכבלים המכים בתרנים או את הרוחות השורקות בימי סגריר. הכוכבים מרצדים על אדוות הגלים לא נראים מהמקום בו אני עתה שוכן, המרינה רחוקה, קניוני בניינים מפרידים ביני ובין הסירה. השקיעות עדין מרהיבות אבל משום מה אני מפספס את הרגע המתאים. הפחד מסערות החורף הקרבות עדין נמצא, אך הוא כמעט מיותר, אני כבר לא על הסירה גר. אז מה שהיה בית ואף יותר הפך להיות סרח עודף או בית קיץ או משהו שנמצא אבל הוא חלק מחיים אחרים, חיים שהיו ואולי יהיו, אבל אני מרגיש שאלו חיים, משעממים מעט יותר.
כשעזבנו את הסירה הייתה אף דמעה, מצחיק שדווקא זו שלחצה לעזוב התאבלה ברגע העזיבה ואני צחקתי ואמרתי לה, "היי, זו רק סירה, דירה צפה ואנחנו עכשיו עוברים לדירה שתנוע, רק אם תרעד האדמה" אבל זה לא עזר, היו מעט דמעות, לא אצלי, אני הייתי עסוק בארגון של דברים, סיום שיפוצים ותכנון תכנונים אחרונים. אז עזבנו את הסירה, לאחר הרבה שנים של שייט, גידול ילדים, עזבנו מגורים והרבה אהבה לסביבה וגם לדבר המיוחד או המהות שהביאה אותי לכאן מלכתחילה.
עכשיו, משעברו כבר כמה חודשים, אני בוכה כל הזמן, בוכה בפנים ללא דמעות, עד לפני יום אפילו לא ידעתי מדוע אני סובל, לא מבין את הכאב, מתוסכל מהתהום שצמחה בי פתאום, כך באמצע החיים כאשר הכל נראה בסדר ורגיל ויומיומי כמו צרכניה של מצרכי יסוד. אולם אצלי, עמוק בפנים אני מרגיש אט אט נהרס, ללא יכולת להיבנות מחדש. אני נגרר בחוסר חשק מעשייה אחת לשנייה, מגייס כוחות לחייך לעובדים, לומר מילה טובה על הצלחות או תקוות שפורצות, אצל אחרים. הולך לסרט של האחים כהן וממש לשעתיים וחמש דקות לא מרגיש את התהום, צוחק ומתפעל מיצירת אומנות מופלאה ומיד לאחר מכן, שוב שוכב בלילה על המיטה ובוכה בפנים בכי תמרורים כי פתאום אני לא בדיוק מה שהייתי, חסר לי משהו שהיה כל כך חזק ממני, עמוק אצלי בפנים.
האם הסירה הפכה חלק ממני או שמא יש משהו גדול גם ממני וגם ממרינות או סירות או יער תרנים נחבטים. האם בחרתי, מבלי משים לתת לסירה חלק ממני, אותו חלק שעכשיו נלקח, נעלם. האם נתתי למשהו חיצוני לי להגדיר את מי שאני, אני מזועזע מהמחשבה, זה נראה לי פשוט גס, פשטני, חומרני ומלוכלך, לך תדע. אבל אולי זה משהו אחר דווקא, טהור ונקי ממקום של אהבה ללא הסבר רציונאלי, ללא צידוק לבד מהאושר שטמון בים, החדווה למראה הדגלים המקדמים אותי בבואי חזרה, הצלילים, הריחות והאנשים שכל כך שונים מאלו שאני פוגש סביבי עתה, מאלו שחיים על היבשה. כל כך הרבה 'אולי' מעוורים לי את הדרך וחוסמים את המוצא ואני, אני לא רק הכאב, גם מגשש באפלה, חושב מעט ומרגיש הרבה את הצעקה שנבנית ומתעצמת, אילמת כי אני כל כך חייב..
אבלות על מות אהובה שכתמיד, חלקה נמצא בי כבר למעלה מעשרים שנה, אולי, לך תדע.
את הפוסט הזה כתבתי כשעברתי לגור ביבשה, לפני כמעט שנה. אתמול מכרתי את הסירה וביום שני אני מוסר אותה לקונה. שנים של חוויות עוטים את הסירה הזו באור נגוהות של אהבה והרפתקאות, עד כי קשה לי לראות שאלו רק זיכרונות נפלאים שתמיד יהיו איתי ובתוכי והסירה המדהימה, היא בעצם ערימה של פיברגלאס והרבה עץ טיק, ערימה יפה, אבל ללא שום רגש משל עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
