זהו זה... אהבות

הוזמנתי למסעדה חדשה ומפוארת במנהטן.  הזוג שהזמין אותי אפילו טרחו לידע אותי שהמלצריות, לא רק שנותנות שירות לעילא ולעילא, אלא שגם מסתובבות במסעדה בלבוש מינימאלי ומגרה במיוחד.  נכון שבימים כתיקונם הייתי רץ לשם, שהרי אוכל זו התאווה השנייה שלי אבל הפעם סירבתי בנחישות.

"אני לא מתכוון להיכנס העירה" אמרתי להם "מנהטן מוכרת לי מהתקופה שגרתי בניו יורק, בביקור הזה אני רוצה משהו שונה"

"איך אפשר להגיע לניו יורק ולא ללכת למנהטן, לחנויות, להמוני האנשים המסתובבים, למקצב החיים הסוער של העיר שהיא מרכז העולם" תמהו בני שיחי.

אבל אותי לא משכו האנשים המסתובבים או החנויות המלאות בכל הטוב שעולם מודרני יכול להציע.  כולם עסוקים וכולם במיטב מחלצותיהם, חיים, קונים מבלים ומביטים איש ברעהו, מרוצים מהיותם במרכז העניינים.  חיים את הדופק המהיר של העיר שהיא הכי עיר בעולם, הכי בעצם, בכל דבר.  אותי זה לא משך ולא עניין.  אמנם כשגרתי בניו-יורק הייתי גם אני עבד למקצב החים התוסס, שיכור מהרגשת העליונות והכוח שליוותה את החיים במרכז, של מרכז העניינים, אבל לא עוד, שהרי אני רגיל בכך, אני גר בתל אביב.

במידה מסוימת תל אביב היא כמו כמה שכונות בניו יורק.  גם בתל אביב יש את ההרגשה שהמקומיים חיים במרכז העניינים, אם זה תרבות או צריכה של העושר שהעיר מציעה או אפילו סתם לשבת בבית קפה בצומת של רחובות בהם מסתובבים כל היפים והיפות.  אז אולי החיים בתל אביב הכהו בי את הצורך להגיע למרכז, אולי החיים בתל אביב השקיטו בי את הצורך לקנות את החידושים האחרונים ובטח שהיפים והיפות של תל אביב, כל כך יותר יפים מאלו המנוכרים של ניו יורק. אולי אבל לא רק.

מה שמשך אותי לעשות בנסיעה הזו לניו יורק היה לצאת למרחבים.  שכרתי מכונית (בגלל הגשם, לא היה אפשרי לעשות את הסיבוב עם אופנוע, כפי שתכננתי לעשות)  ואת הימים המועטים שהיו לי לפני החתונה ביליתי על סידרת כבישים שטרם חקרתי.  נסעתי צפונה, התחלתי את הטיול על הכביש המהיר מספר 91, ובימים ספורים אספתי לי קילומטרים ומרחקים כמו שקמצן אוגר מטבעות יקרים.  נסעתי בדרכים מהירות, אבל בעיקר במסלולים בין הרים ויערות.  עצרתי במסעדות קטנות ואכלתי אוכל שבישלו מי שאוהבים להאכיל ולא אלו שרוצים להרשים.  גם המלצריות לא היו לבושות בלבוש בוטה ומגרה, רובן היו לא צעירות, חלקן גדולות אבל כולן חייכו שם חיוכים אמיתיים, שאלו שאלות ואפילו חיכו לתשובות בסקרנות נדירה.

את הצורך הזה להפליג למרחקים על הכבישים האינסופיים של אמריקה הרגשתי לראשונה לפני הרבה שנים, בביקורי הראשון לארץ שהפכה לביתי למשך כעשור.  קניתי מכונית בפרוטות, אז, אפילו הצלחתי לשכנע את המוכר להשאיר את הביטוח בתוקף לעוד כמה חודשים ונסעתי.  בחודשים הבאים אספתי לי מראות ומקומות, חוויות ואנשים ובעיקר, אלפים רבים של מיילים מכל מדינה ומדינה בארץ הענקית הזו.  לא הכל היה סוגֶה בשושנים, היו גם הרפתקאות וזמנים קשים, תקלות של מכונה וקשיים לאיש שהיה בעיקר לבדו, במשך כל כך הרבה חודשים.  אבל עדיין זו הייתה חוויה קסומה 'זן ואומנות ההפלגה למרחקים'.  את ההרפתקה הזו שחזרתי עוד כמה וכמה פעמים במהלך החיים שלי באמריקה.  אמריקה שהקסימה אותי, אמריקה ששונה מהותית מארה"ב, הרודה בעולם בצדקנות מבחילה ומלאכותית.

אז הפעם לא עמדו חודשים לרשותי, אפילו לא שבועות, רק ימים ספורים.  אבל נעניתי לקריאה ויצאתי לדרך.  המטרה, צפון המזרח של אמריקה וקנדה.  את הגשם הבלתי פוסק והטמפרטורות הקרירות קידמתי בברכה, הרי זה כל כך נפלא למי שרק הגיע מארצנו השחונה.  המכונית פילסה לה דרך בינות ההרים, הכל כל כך ירוק סביב, כל פיסת אדמה מכוסה באלפי גוונים של ירוק, רק כמה כתמים של צבעים מפתים את העין לעצור ולנוח מההתפעלות הבלתי סופית.  הנסיעה בכבישים הריקים הייתה כמו מדיטציה של נפש, גוף ומכונית.  'מה לי ולמנהטן' חשבתי לעצמי 'אין כמו היערות וההרים'.

הנסיעה הסתיימה מהר מדיי.  החתונה הייתה מעניינת, בתה של אחותי (חרדית) נישאב לאהוב ליבה (היא בחרה, ללא שדכנית) והוא חסיד ווישניץ' כך שהחתונה הייתה אירוע אנתרופולוגי, לפחות עבורי.  עוד יום ועוד ביקור בחנות ענק של אופנועים וחזרתי לארץ.  

נחתנו בשמונה בבוקר, לקחתי מונית הביתה לתל-אביב, התקלחתי ונסעתי לעבודה במכונית.  נסעתי בכבישים העמוסים, היה חם ולח בשמים בהירים וריקים עד כאב, היה אחד מהימים החמים במיוחד, לוהט ובוהק, מהימים המספקים לנו חדשות בזמנים משעממים.  נסעתי בחום ולא היה לי איכפת, כי בליבי עוד הדהדו קולות הנשרים, מהדהדים בין העצים והערפל של בוקר אי שם בהרים. 

בארץ, החופש הגדול החל.