הדכדוך גבר מיום ליום, היא הרגישה איך הוא עולה בה כמו גאות בחוף איטי. כמעט ולא מורגש אבל בלתי ניתן לעצירה. דכדוך שפורט על נימי הדיכאון ובאחת הפך לכזה ובמלוא עוזו. שכבה במיטה פוחדת לזוז, כאילו כל תנועה עלולה להפיל אותה לרצפה שליד המיטה ולנפץ אותה לאלפי רסיסים. כולה עטופה בדיכאון שהיה תמיד וצמיד יהיה כאילו כל החיים האחרים אינם ולא כלום. רק ממשות אחת היא מצליחה לחוש הכאב העצום שאוחז בה מהבטן לעורף ולראש. לאט לאט התכווצה לתנוחת עובר, מחבקת את רגליה על מנת לשמור על עצמה קיימת. היא הרגישה כאילו כל כולה תלויה בחוט השערה ואם תאבד אותו תימס לכלום ותעלם.
צלצול הנייד חדל לשנייה וחזר, עוד יותר חזק ממה שהיה קודם, הפסיק לשנייה ושוב חזר במין מעגל שבתחילה השיק למעגל הדיכאון בו הייתה, כל צלצול מחדיר משהו מעבר לעננה הסמיכה שהקיפה אותה, כל צלצול כמו קרן אור החודרת ערפל סמיך עד שניתקה בלי כוח מעצמה והושיטה יד לטלפון. היא שמעה את קולו אך לא הייתה מסוגלת להבחין במילים, רק הטון היה כמו גלגל הצלה שהושלך לטובע. היא נאחזה בקול והרגישה את ענני הדיכאון מתפוגגים עוד מעט. הכוח שלו חילץ אותה מהרגשת השבירות שלה, היא שוב חשה כממשות אחת מאוחדת ולא כמו אוסף חלקיקים אקראי.
דחיפות נשמעה בקול שלו ובבת אחת היא החלה לא רק לשמוע את הקול אלא גם להבין מילים, משפט ואז השתחרר גרונה החסום והיא ענתה לו בהיסוס. היא אמרה לו 'כן אדוני' ולא היה לה מושג איך, אבל היא ידעה שאם תעשה את כל מה שיאמר, תבוא גאולה מהכאב.
קינוח אופטימי: מכתב אהבה שנמצא אחרי עשור הוביל לחתונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
