אני לא זוכר מדוע בדיוק הגענו לבית החולים, חששנו שיש לבן משהו אבל בסופו של דבר זה לא היה רציני. לאחר שעות בהן חיכינו לרופאים ולבדיקות, כמקובל, מצאנו את עצמנו שלושתנו, ליד מיטת בית חולים, מביטים אם באב ובבן בחיוך של הקלה. אשתי ישבה על המיטה ליד ערימת ניירות מסודרת, תוצאות הבדיקות. אני ישבתי על כיסא בצד המיטה והבן עמד לידינו, חסר סבלנות ומשועמם. אמרתי לו שהוא לא חייב לחכות לניירות השחרור, אנחנו נדאג לשאר הסידורים והוא יכול ללכת. הוא חיבק אותנו, אב ואם בתורם והלך. הצחיק אותי לראות את הקפיציות המשוחררת בהליכה שלו, זו שנעדרה כשהגענו לבית החולים מלאי חששות.
נשארנו שנינו ביחד, ממתינים לרופא ולניירות השחרור. החלפנו כמה מילים על החששות שהתבדו. חשבתי מה עוד יש עלי לעשות הערב או שמא להשתחרר ולא לעשות מאום. שתקנו בשלווה של רפיון.
הרופא בא אלינו, רופא אחד מאלו שעובר במיון ממיטה למיטה. הוא שאל היכן הבן ואמרנו לו שהלך. הוא חייך ואמר לאשתי שהוא מבין את הבן. היה משהו מוזר ברופא. שערו היה בהיר, כמעט בלונדיני לחלוטין, אך בניגוד למה שהייתי מצפה מאיש עם תווים סלאביים ושיער צהוב, שערו לא היה חלק אלא מתולתל כולו. מקורזל, כמעט כאותן נשים עם שיער בהיר וקלוש שעושות במספרה תלתלים ובמחשבתן הן תימניות אסליות. אלא ששערו של זה לא רק שהיה צהוב ומקורזל אלא גם סמיך מאוד.
הוא הניח יד על כתפי ופנה אלינו. מבלי להסיר את עיניו מאשתי, הוא הסביר את התהליכים לשחרור הבן ומה אנחנו צריכים להביא ולקחת מקופת החולים. תוך כדי דיבור, הוא התקרב לאשתי, קולו נמוך ואינטימי. הוא המשיך לתאר את התהליך בבית החולים והחל מחכך את שערו בצווארה בתנועות חתוליות. אשתי קפאה במקומה מביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה, מופתעת ללא ספק לא פחות ממני. חשבתי 'איך הוא מעז'.
דבריו של הרופא נשמעו כמלמול נמוך ופסקו משהחל לנשק את צווארה של אשתי. לא זזנו, רק התנועות הרכות של הרופא, מנשק ונושם נשימות רכות על עורפה. לפתע אשתי זעה תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת כלפי שפתיו של הרופא. תנועה קטנה כל כך אבל עיניה אמרו לי דבר אחר לחלוטין.
חשבתי מה כבר הם יכולים לעשות בנסיבות האלו ואז נזכרתי במה שהיא ואני עשינו בחדר מלא אנשים ישנים וידעתי שאין שום גבול אפשרי במיוחד שיש וילונות שאפשר לסגור סביב המיטה.
אשתי נשכבה לאיטה על המיטה והרופא המשיך להתחכך בה בעדינות ולנשק את פניה, לאט עושה את דרכו אל שפתיה. הוא רפרף על שפתיה בנשימות חמות ואשתי לא זזה רק עצמה את עיניה. בקצה לשון הוא צייר עיגולים ארוטיים של תאווה על עפעפיה הסגורים ואשתי נאנחה אנחה קלה, שפתיה נפתחו והוא נישק אותה. הנשיקה הייתה עדינה, חיכוך של שפתיים וקצה לשון חוקרת ואז אשתי הרימה את ידה והצמידה את ראשו אליה לנשיקה מלאה תשוקה. החלוק הלבן שלו היה פתוח והסתיר לי את מה שקרה אבל ראיתי תנועות גליות של הבד, חשבתי 'אולי הוא פותח את מכנסיו'.
אני המום לחלוטין. יחד עם זאת הרגשתי את חלציי גואים, פני סמקו וליבי הלם בחוזקה. זזתי רק הבטתי בעיניים פקוחות לרווחה, בקושי נשמתי. לא ידעתי מה ולא רציתי לנפץ את הבועה או שמא היו הדברים חזקים ממני וממנה גם יחד.
לרגע הרופא ניתק ממנה, מביט בה בעיניים עזות ממרחק נשימה. מביט ורואה את ההסכמה, את הכניעה המוחלטת של מנצחת בזירה. הוא הזדקף ובתנועה זורמת אחת סגר סביבנו את הפרגוד. אי של סערה בלב חדר המיון. אשתי התיישבה, חלצה נעליה, הניעה את רגליה קדימה ואחורה כחוככת בדעתה אם כי אני כבר ידעתי. כבר ראיתי את סומק התשוקה מנץ לחיה, הלמות ליבה פועמת רקה עדינה. אני ידעתי אנה היא הולכת ולאן הוא בא. היא סכלה רגליה על המיטה ובתנועה חלקה פנתה כלפי מרשות המיטה. מבטנת את גבה, זקורת ישבן. יד אחת אוחזת במראשות המיטה וביד השנייה היא הורידה את החצאית הפרחונית, חושפת את רגליה השזופות וישבנה מודגש בחוטיני הלבן הפשוט.
הרופא נעמד מאחוריה, כנפי חלוקו נפתחו והסתירו את מה שקורה שם אם כי ידעתי מה הוא עושה. פניה של אשתי פנו מעלה, קימור צווארה מקסים. ידעתי כי היא רוצה שיאחז בה בחוזקה. הרופא, כאילו וניחש את מחשבותיי, רצונה, שלח כף יד חמה ועטף את פיה של אשתי, מושך אותה, מצמיד אותה אליו, עושה משהו שם ושניהם דממו, ללא תנועה או תזוזה. רק לבבות הולמים הרעימו את השקט סביב המיטה. אשתי נאנחה ונלחצה אליו, מניעה את אגנה בתנועות הקטנות שאני מכיר כה טוב. הסומק טיפס מטה במורד צווארה, נשקף דרך הכפתור הפתוח בחולצתה. הרופא המהם לעצמו. אשתי הפנתה מעט את עיניה והביטה בי בעיניים בוהקות.
מזמן לא ידעתי עוצמת רגשות וריגוש כזו. תהיתי אם זו היא נקמה או חוויה מתקנת או עונש על מה שאני, או מה שהיא, או אולי לידה מחדש..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
