זהו זה... אהבות

היום הזה בגרתי בעוד שנה.  היום הזה נקבר אסף רמון, הוא לא יוסיף עוד שנים.  יום שברגיל הוא יום קשה עבורי, דווקא עכשיו, בזכות נער אחד טהור כפיים ואמיץ, קיבל מימדים אמיתיים. 

אני חושב שאני יודע מה הוא הרגיש לפני שנהרג, גם אני טייס וגם אני עברתי את אותן שניות של איבוד הכרה עקב תמרונים אירובטיים חזקים במיוחד.  אלא ששם, אצלו בתא הטייס, משהו אחר קרה.  משהו לא צפוי, לא מתוכנן, שבריר שנייה בו כל הסיכויים וכל המזל היה פתאום נגדו בעוצמות אדירות, תיזמון של אירועים חריגים, אולי פעולה אחת שכרגיל מונעת אסון, דווקא עכשיו הייתה זו שהביאה אותו למותו.  ארור הגורל שכך מתאנה למשפחה ואדם.

ואני מביט ולא יכול יותר, מתנתק מהמראות כי איני יכול להפריט את האבל שאני חש.  אני לא יודע אם זה עליו, או עלי ואולי על כולנו, שכרגע נראה לי צועדים בדרך ללא מוצא שמאכלת אותנו כאומה וכעם.  אני מתמקד בתחושה של הצער ומקווה שהאנרגיה הזו דווקא, תרפא ותאחה את הפצע הזה הנורא.