זהו זה... אהבות

היום לאחר הבריכה החלטתי לנסוע לעבודה ברכבת.  בעודי מחכה על הרציף, פתאום תקפו אותי געגועים לאבי ז"ל.  חשתי את הכאב המוכר, הבטתי סביב בצעירים והחיילים שגדשו את הרציף והייתי עצוב.  ברגע מסויים עלתה בי מחשבה, תהיתי אם הגעגועים לאבי אינם אלא געגועים לתקופת הילדות, געגועים למקום של ביטחון וחיים פשוטים יחסית, ללא חובות ואחריות לחיים של אנשים אחרים.

הגעגועים האלו נמשכים כבר כמה עשרות שנים.  אני חי ומרגיש את הגעגועים לעיתים קרובות, יש דברים מסויימים בשגרת יומי שמזכירים לי את אבי (או את אמי) והכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים הרגילים.  אך עד כה טרם למדתי להבחין בין הגעגוע להורים והגעגוע לתקופות התום של הילדות.  הגעגוע לחיים שאף הם היו רצופי בעיות וקשיים אבל היה לי אז מקום מפלט, מקום בטוח בין זרועות ההורים בו לרגע הועמו הכאבים, נעלמו הבעיות והרגשת הביטחון, השלווה והשקט אפפה אותי.  אז אני מתגעגע לאיש ולאישה שהיו הורי אבל לא פחות אני מתגעגע למקום הרגוע הזה, למקום המפלט.