חיכיתי לפגישה, היא כבר נקבעה, אין דרך חזרה גם לו רציתי, ואני ממש לא רציתי. הכרנו בצ'אט והמשכנו באימייל ובמחוזות אחרים, את מה שהחל כהתכתבות תמימה, וגלש למקומות חסויים בנשמותינו, למקומות שלא חשבתי אי פעם לחקור. חשפנו את עצמנו, פעם היא יותר, פעם אני, לאט פרקנו מעצמנו זיכרונות, חלקם כואבים וחלקם משמחים. בפרק זמן קצר ואינטנסיבי, הפכנו להיות חברים ויותר, עד כי לא יכול הייתי להעביר את היום מבלי לקבל ממנה מייל ולכתוב לה לפחות אחד.
ברגע מסוים, מה שהחל בחתימת נשיקה חסרת משמעות החל צומח לאינטימיות מוכרת של ידידים, ובמכתב אחד, שנכתב במצב רוח ארוטי, הפכו היחסים לתאווה נוזלית. התחלנו לגרות ולהתגרות, זנחנו את הזיכרונות והסיפורים, ועברנו למה שהיה הרבה מעבר לסייבר סקס, מה שהיה מעבר לחרמנות רגילה והגענו למחוזות של תאווה בלתי מסופקת, שהלהיטה אותי ואותה לרמות שלא חשבתי אפשריות.
זה היה מטורף לחלוטין, מכתב אחרי מכתב של תשוקה ווירטואלית, ללא סיפוק וללא גבולות, הכל מול מסך המחשב שחיבר אותנו כמו תאומים סיאמיים של סקס מתוסכל. הרגשתי התמכרות מוחלטת אליה ולמיילים שלה, הייתי מחכה, מקבל וקורא במהירות, וחוזר וקורא לאט, משנן כל מילה, מחפש כוונות, מנסה ללמוד על אופייה ומראה. ומיד מרגיש את הרעב, רעב בלתי מוגדר, לעוד מייל, לעוד הצהרה, התשוקה לעשות משהו שהתבטאה בכתיבה. חקרתי את עצמי ואת רגשותיי, מתבונן פנימה, מנסה להגדיר כל כיוון, לתאר לה את מה שעשתה ולהחזיר לה במטבע דומה, לענות אותה בנקודות הרגישות שלה, לפרוט עליה, לגרות אותה עד למכתב הבא.
ידעתי שזה לא יהיה אפשרי להמשיך לעד, אבל חששתי מלהפחידה, רציתי שהיא תהיה זו שתעשה את הצעד הראשון, שתחזיר לי על הפניה שיזמתי לאותו כיוון חדש/ישן. הרגשתי שהיא מהססת, מתמכרת לטירוף שאחז בנו כמו חוששת להפסיד את מה שיש עבור המסתורין שבפגישה הצפויה, אבל שנינו ידענו שזה רק עניין של זמן, שזה חובה קדושה, שזה בלתי נמנע, שזה פשוט כורח על טבעי כמו כל מה שקרה.
בלב הולם חיכיתי לה, ידעתי שאגיע ראשון, רציתי לעשות את המחווה בשבילה, רציתי לעשות כל כך הרבה וכל כך מעט, במיילים שלפני הפגישה כבר הורדנו עוצמה, כמתחייבים לקראת הפגישה, כמבקשים איש את רשות רעותו, כמתעדנים ומסתירים את התאווה הטהורה, את הבהמיות שביצרים החשופים שהתפלשנו בה קודם לאותה פגישה. כך החל השינוי שייחלתי לו ואשר גם יגורתי אותו, סוף ההתחלה והתחלת הסוף.
אין תיקווה...
"עיניו עושות מה שידיו היו רוצות ומה ששדיי מתאוות לו – שיגע וילטף וימרח ברוטב החמים וילקק ויזלול אותם וימלא את הפה שלו בפטמות שלי, כאילו היו מאכל נוטף עסיס שמישהו בישל בהמון זמן ואהבה." מגדלנה בפוסט נפלא, "רחמו"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
