זהו זה... אהבות

לפני כמה ימים, חגגתי את הבדידות בשיר מלא פאתוס שהיה אולי נכון ברגע כתיבתו, אבל משעברו כמה ימים, אני חושב שטעיתי.  הספקות החלו אתמול, כשקיבלתי קישור למוסיקה מטריפה, ועוד אחת, הקשבתי ונדלקתי כולי.  מיד הלכתי לראות אם גם הבן שלי יאהב אותה.  הוא לא אהב.  היום כשהלכתי לאורכו של החוף בתל אביב, נהנה מהמבטים (על כך בפוסט אחר) חשבתי לתומי איך אפשר לחגוג את הבדידות אם אפשר לחלוק מיידית מחשבות, תשוקות או רעיונות חדשים, זו הרי אינה בדידות.  בדידות היא כשאין אפשרות לחלוק דבר וצריך להכיל הכל בתוכנו.  מחשבות, רעיונות, הברקות, תשוקות, תאוות הרצון להתפנק ולפנק ועוד ועוד.  כל כך הרבה דברים, שמצטברים ונערמים מבלי יכולת לצאת לאוויר העולם.  זו בדידות אמיתית ואני בטוח שאת זו, לא הייתי חוגג.