זהו זה... אהבות

הפעם באמת רציתי לפנק את אשתי.  לא יום הולדת מיוחד מבחינה מספרית, מין מספר שהוא לא כאן ולא שם, לא עגול .. אופס, הרגע חשבתי שזה מספר ראשוני אבל בזמנו גם את זה לא זכרתי.  אז הלחמים שקניתי מבעוד יום היו בסיס נהדר לארוחת בוקר מפוארת.  אין מה לדבר, מאפיית "זומר" בפרישמן פינת דיזנגוף היא לטעמי, המאפיה הטובה ביותר בתל-אביב.  מדהים מה שהשף שם עושה, ללא טרראם או פלצנות הוא יוצר לחמים שהם סמפוניות של טעמים אפילו לאלו, שלא אוהבים במיוחד לחמים.  אבל אני סוטה (אכן) מהנושא.

אז בבוקר הלכנו לשפת הים, רצנו ושחינו בים שקט ורגוע במיוחד, לאחר מכן נשטפנו והלכנו חזרה לדירה.  מרחק של כמה דקות הליכה כך שעוד היינו רעננים כשהגענו חזרה.  הערתי את הבן על מנת שיסיע לחגיגות בנוכחותו והכנתי את ארוחת הבוקר, למעשה בראנץ' מפנקת לכולנו.  משהארוחה הייתה מוכנה, הזמנו את כלת השמחה לפינת האוכל שם בצד כבר נערמו המתנות וכרטיסי הברכה בשירת "happy birthday.." בשני קולות, הבס של בני כמובן, כי אי אפשר להיות כמעט שני מטר גובה ולא להיות בעל קול בס רועם גם אם אתה בסך הכל בן שמונה עשרי.

ההתרגשות הייתה רבה ולאחר פתיחת האריזות וקריאת הברכות פצחנו בארוחה.  לאט ובנחת בלסנו את כל שהיה על השולחן טעמנו ממגוון הטעמים ומנעד צלילי הלעיסות וקריאות ההנאה התמזגו למוסיקה שמימית של טעמים וחמימות משפחתית.  לאחר בוקר כה עמוס היינו חייבים לנוח לפני היציאה למסעדה לארוחת הצהריים. 

יש הרבה מסעדות טובות בתל אביב אבל רצינו הפעם משהו שהוא לא פורמאלי ומאידך אמון על ביצועים מכיוון הים.  הלכנו למסעדת פירות ים מפורסמת וגם שם חגגנו במשך שעתיים את הרעב שבקושי הצלחנו להעיר לקראת הצהריים.  שהרי ארוחת הבוקר כמעט והביסה אותנו.  אבל כל הדיבורים על אוכל מסיחים את דעתי מהנושא המרכזי עליו רציתי לכתוב וזו ההופעה אליה הלכנו בערב.

מוזיאון ת"א אינו בדרך כלל מקום בו אפשר לראות המוני צעירים חוגגים בהמולת שכרות את החיים התוססים.  משום מה דווקא לשם מגיעים זוגות מיושבים, הנוף האנושי כולל הרבה קרחות ולצידם ראשים צבועים בשלל צבעים.  אפילו בערבים בהם מנגנים במוזיאון ג'אז או רוק חו"ח, אפילו בערבים אלו לא רואים הרבה צעירים, אבל שוב אני סוטה (אכן) מהנושא אם כי הפעם באורח כמעט ולא מורגש כפי שמיד תראו.  על כל פנים, זו הייתה הופעה של חן צימבליסטה, אמן המרימבו וחשבתי שהפעם זה יהיה מעט שונה מהרגיל.  מבחינת ההופעה אכן זו הייתה הופעה מרנינה של פרקושוניסט (איש כלי הקשה) מחונן.  הופעה מעולה, כולל נגן הפסנתר והמעבד הספרדי שלא לשכוח את נגנת הצ'ילו הנפלאה.   אבל לא ארחיב על כך מילים כי סוף סוף אני מגיע לעיקר הסיפור, לפואנטה, לעוקץ, למה שהיה יוצא דופן בערב של יום מדהים.

אני, עם אימון של שנים בהתבוננות בנשים, אתרתי מיד מהשהתקרבנו למוזיאון את הנשים המושכות (אותי) והיפות (בעיני) שהיו לצערי  רק שלוש, בקרב מאות האנשים שהתגודדו סביב הכניסה.  ללא כל קושי, מצאתי אף את זו שהרנינה את ליבי.  לא גבוהה ולא נמוכה, שמלה מבד חלק ופשוט בצבע פסטל רגוע, חבקה את גופה בליטופים של חן, מדגישה כאן חמוק ושם צל של ירך, ישבן מפואר והליכה שמיד משכה את תשומת ליבי.  נעלי עקב מושלמות,  כן אני שם לב לכאלו דברים וגם להרמנוניה הכללית שהרגשתי סביבה, הילה של יופי וחן.  קרסוליים דקים ורגליים יפות, לא רזות, אהבתי את ריצודי השרירים כשהיא נעה בתנועה זורמת אל עבר הכניסה.

נתתי לאשתי את הכרטיס שלה והלכתי לשירותים, חושב על אותה אישה יפה ובאופן כללי נהנה מהחיים כי נשים יפות, אפילו אם אני מבחין בהן מרחוק או רואה אותן חלקית, עושות לי טוב, וכיף בלב בפנים.  חזרתי לאולם דרך המזנון וממש בטרם נכנסתי ראיתי אותה שוב, את אותה אישה יפה.  הפעם ראיתי אותה מקדימה, ראיתי פנים נעימות, שפתיים רכות בשפתון אדמוני, שעיר שטני שהגיע בגלים רכים לכתפיה, עיניים בהירות ומחשוף עגול שרק הבליט חזה מפואר, מלא חיים בתנועה, מבלי שיהיה מוגזם או וולגארי.  נשמתי עמוקות, לרגע הרגשתי כאילו ירדה כמות החמצן באוויר.  רק אימון של שנים, אפשר לי שלא לבהות בה בלסת שמוטה.  הצצתי בה מזוית עיני מבלי לאבד את מקומי בתור, נהניתי לראות אותה, יותר יפה מקדימה מכפי שדמיינתי אותה.

התיישבתי ליד אשתי ושוחחנו מעט על ההופעה, על מחיאות הכפיים של הקהל התרבותי, אבל חסר הסבלנות באורח כל כך ישראלי.  עוד אנשים התקרבו לשורה שלנו, קמתי ממקומי על מנת לאפשר להן להיכנס, עוד זוג ועוד אישה וסביב אווירה נעימה של המתנה ותרבות ועונג של אנשים שבעים.  ופתאום.. כמו שאוהבים לומר שוחרי המתח והפנטזיה.  ופתאום אותה אישה יפה, אותה דמות נערצה בלווית אישה מבוגרת ממנה עומדות לצידי, מבקשות להיכנס אף הן לאותה שורה בה אנחנו יושבים.  לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים, אותה אישה יפה התיישבה מצידה של אשתי, משלבת רגליים מדהימות וברכיים שהחישו את הדופק שלי.  עד כה הכל סביר, בכל זאת הסיכויי שתשב לידנו היה 1:500, לא סיכויי מטורף, סבירות נמוכה, אבל מתקבלת על הדעת ואפילו נעימה במידה לא מועטה.  אבל לא זה היה מה שנחרט בזכרוני, לא זה מה שהיה שהפך את הערב לכל כך ייחודי בעיניי.

בזמן ההופעה, כל פעם שהפנתי את ראשי כלפי אשתי, לשוחח איתה על המופע או להתלהב מקטע מוסיקה מסויים, היא, כן ההיא היפה, רכנה קדימה באופן שהדגיש עוד יותר את העמק בין שדיה, הפנתה את פניה אלי והביטה בי בעיניים גדולות והבעה של משהו שלא יכול הייתי להגדיר.  בפעם הראשונה הייתי נבוך, בפעם השנייה התפלאתי, בפעם השלישית הרגשתי מעט לא נעים ואחר כך, פשוט נהניתי לראות אותה מזוית עיני, מביטה בי.

כשההופעה הסתיימה, קמנו לצאת, רציתי לקנות את הדיסק של ההופעה ולכן עלינו לאחור ולמעלה, כלפי היציאה הראשית מהאולם, רוב האנשים יצאו מחלקו התחתון של האולם.  אותה אישה יפה ובת לוויתה בחרו גם לצאת מחלקו האחורי של האולם, הקהל התגודד והתקדם לאיטו ואני מביט לאחור ורואה אותה מביטה בי ללא הבעה מיוחדת, ללא הזמנה וללא פליאה אבל מבט שלא עוזב אותי.  ביציאה מהאולם בדקתי שוב על מנת לוודא ואכן, היא עדין הביטה בי.

היה יום וערב מדהים, חגגנו יום הולדת, קיבלתי ליטוף לאגו והלכתי לישון לצד האישה הכי יפה, אשתי האהובה.