זהו זה... אהבות

שבוע לאחר הפגישה הראשונה, וכמה שיחות, נפגשנו בבריכה שנית.  כשישבתי בסאונה היא פתחה את הדלת, כולה לבושה, וחיפשה אותי.  בגלל הקיטור והאדים לא הייתי בטוח  שזו היא, כך שגמרתי להזיע, יצאתי החוצה וראיתי אותה עדיין לבושה.  כשראתה אותי צחקה בהנאה "חיפשתי אותך בכל מקום" אמרה לי, השיער כבר בהק בצבע מחודש, כולה זוהרת ויפהפייה.  רכנתי אליה לנשיקה (ראשונה) על לחיה ואז השגחתי שהיא הושיטה לי את  שפתיה דבר שתיקנתי בהזדמנות השנייה.  אני כבר הייתי בדרכי להתלבש ולפגישה עיסקית והיא רק התכוננה לשחייה, נדברנו שניפגש לכוס מיץ גזר לפני לכתי ואחרי שתסיים את השחייה.

עשרים דקות אחרי זה אני מחכה לה ליד הבריכה והיא באה, עטופה בחלוק שלשמחתי נפתח מידי פעם חושף את שדיה, שכבר מזמן גיליתי אליהם משיכה בלתי מוסברת.. הייתה שיחה קצרה ואינטנסיבית ,

-          רציתי להסביר לך שאני אימפולסיבית, אבל כשהזמנתי אותך אליי להראות לי את הבלוג..

-          הרשי לי לנסח דברים בקצרה "אתה יכול לראות אבל זיון לא יצא מזה.." חייכתי

-          לא, לא, אמרה והתנשמה בחדות, רק שלא תחשוב ושלא תרגיש ושלא וש..כן.

אני כבר צוחק, והיא גם כן, והשיחה מתגלגלת ובין היתר מדברים על מיניות האישה, ואני מספר לה על הפלא של נימפה והאורגזמות בחלום, והיא אומרת:

-          כן, גם לי זה קרה, לא האמנתי בעצמי עד שהרגשתי את כל גופי רועד ושמתי יד..

ואני מרגיש מוזר שכן הפעם שלא כמו באינטרנט, זו אישה שראיתי, והתחלתי איתה כמו בימי הביניים, וגם זה עובד, גם טוב.

נשיקת הפרידה הייתה נפלאה, שפתיה חמות ורכות, נושאות הבטחה לעתיד לבוא, עיניה פקוחות לרווחה ואני טובע בהן לשנייה, מתעשת ומנשק אותה שנית, אוחח.. שפתיה כל כך מתוקות.  עוד מעט, עוד מעט נמשיך לחקור ולנסות, עוד מעט, כשיגמר החופש של הילדים ויחל זה שלנו, להתראות.

שבועיים עברו, פגישה מקרית והרבה ביטולים, יום אחד ראיתי אותה עומדת, נמתחת לפני הכניסה למים, גופה מוצק וחטוב, בגד הים הוורוד, כמעט כמו חוטיני מתמקד בעכוזה.. ראיתי אותה כאישה, לא ילדה, אישה שכבר חוותה חיים, עליות ומורדות שלא לדבר על עומקים בלתי מוזכרים.  ללא להט הבטתי בה, ללא תשוקה, חשבתי שהיא איבדה את הלהט, את הפתיחות של המפגש הראשון והשני, ועם מחשבתי, איבדתי את הלהט גם אני.  ראיתי אותה כאישה, הבריכה הייתה מלאה בנשים.

שבוע לאחר מכן, כבר לא ניסיתי לקבוע פגישה, הייתי משוכנע שהיא נבהלה מהלהיטות הראשונית שלה, נסגרה ונעלמה, והצטערתי, אך זה חלק מהעניין, צריך להמשיך, לא לשחק משחקים, לחשוף את מלוא רגשותיי, ואלו שנבהלות, האמת, גם אני איני רוצה אותן.  וכך, אותו יום בבריכה, לא ראיתי אותה, ולא היה איכפת לי במיוחד, אחר כך כשהתנגבתי, מסיים משום מה מוקדם מהרגיל, הטלפון דינדן, זו הייתה היא, איזו הפתעה.  היא מצטערת שלא הגיעה לבריכה, לא תוכל גם מחר רצתה לספר לי, ואני שומע את הלהיטות בקולה, את הרצון לשמור אותי בשבילה, ומבין שאולי הייתי נמהר, ולמעשה היא עברה תהליך כלשהו, והחליטה החלטה.  הזמנתי אותה לארוחת צהריים.

מסעדה יפנית יאפית הייתה המסגרת לשיחה שהעמיקה וצפה סביב חיינו, פושטים שכבות הגנה בלי משים, נחשפים, אפילו מתערטלים לעיתים, ללא חשש, ללא פגיעות אפשרית.  חייה היו קשים בשנתיים האחרונות, כמעט הגיעה עד פאת לחם ועתה היא עצמאית, לפעמים נדהמת מהסכומים שמשלמים לה עבור עבודתה.  פריחה או יותר נכון הנצה, שנתיים ללא גבר, שנתיים של מלחמות עם עצמה ועם הסביבה ועכשיו, היא איתי כאן במסעדה, נחשפת ללא מורא.  אני פשוט נפעם, איזה מזל, איזה תזמון מושלם, אולי היא האחת, ובעצם מה זה משנה, אני מצטרף למסע קסום של אישה חזקה, שמגלה את עצמה, יכולותיה והפוטנציאל האדיר הטמון בה.

רק שנה מאוחר יותר נפגשנו שוב..