ישבתי בבר של מרינה קטנה צפונית להונדורס, אי שם באמריקה התיכונית וחלקתי בירה עם קפיטן שמתמחה בהעברת יאכטות בכל רחבי העולם. הוא סיפר לי על אחת מההפלגות האחרונות שלו בה הוא וצוותו העבירו סירה לאחד האיים בפולינזייה הצרפתית (בדרום האוקיינוס השקט למי שנכשל בגיאוגרפיה בתיכון).
ההפלגה הייתה קשה לדבריו, אך שגרתית למעט גל פתאומי שהכה אותם ביציאה ממפרץ פנמה, וגרם להם להרבה בעיות חשמל. למרות זאת הם הגיעו ליעדם במסגרת הזמן שנקבעה להם, ועצרו במפרץ בו היו אמורים לפגוש את הרשויות ולעבור את התהליכים הפורמאליים הכרוכים בכניסה למדינה. היו להם קשיי עגינה שכן זה היה מפרץ עמוק מאוד, כרגיל באיי ובשוניות אלמוגים ולהם לא הייתה אפשרות להפעיל את כננת העוגן (החשמלית), הם אלתרו פתרון והורידו למים שרשרת וחבל שאפשר להם לבסוף לעגון בבטחה. משסיימו, ישבו בסירה נהנים מכוס משקה צונן ואכזרי בתכולת האלכוהול שבו, רגעים ראשונים של שלווה אחרי ההפלגה המתישה.
תוך כדי ההתרווחות שאחרי המשקה, הבחין הקפיטן בסירת מפרש קטנה שהגיעה לאותו מעגן ועליה דמות בודדה, הסירה הסתובבה ומיד ניכר שאין השייט יודע מה לעשות או שקרה לו משהו מוזר. שני אנשי הצוות לקחו את סירת הגומי (זודיאק בלעז) והפליגו לכיוון סירת המפרש שם ביקשו רשות לעלות ולעזור. הם נענו בחיוב ועזרו לבחור הצעיר שהיה עליה, לעגון בצורה בטוחה ואז הם חזרו יחד איתו לפגוש את הקפיטן.
הצעיר ביקש להצטרף אל הקפיטן בשעה שיעשה זה את סידורי הרישום של הסירה, הקפיטן הסכים והצעיר חזר אל סירתו, העמיס תרמיל צד גדול על כתפו ויחד הם ירדו לחוף, לפגוש את הרשויות (מכס, הגירה, משטרת הנמל וכדומה) במשרד ההגירה וקפיטן הנמל, משנתבקשו להציג את הדרכונים, שלף הצעיר שני דרכונים, את שלו ודרכון של איש מבוגר, ומשנשאל היכן בעל הדרכון, אמר הצעיר שהוא נפטר וגולל באוזניהם את סיפור ההפלגה שלו.
ידיד טוב של אביו, החליט עם פרישתו לקנות סירת מפרש קטנה ופשוטה ולהגשים חלום נעורים שהיה לו להפליג לאיי האוקיינוס השקט. הוא הזמין את הבחור הצעיר, שעמד בפני תחילת לימודיו באוניברסיטה, להצטרף אליו להפלגה שהעריך שתימשך כחודשיים. לצעיר לא היה שום ניסיון בהשטת סירות, אבל זה לא הרתיע את בעל הסירה.
לאחר שבוע של הפלגה נינוחה, נתקף הסקיפר המבוגר בדלקת ריאות חריפה או משהו דומה, לא הוא ולא הצעיר ידעו מה זה בדיוק, אך הסקיפר חשד שסיכוייו להחלים קלושים. לא הייתה באפשרותם לחזור על עקבותיהם מפאת כיוון הרוחות ולא היה להם מכשיר רדיו לטווח ארוך על מנת ליצור קשר עם כוחות חילוץ. וכך הוא לקח על עצמו ללמד את הצעיר איך להגיע לאיים הקרובים ביותר. הוא לימד את הצעיר את המינימום שנידרש על מנת להמשיך בהפלגה, קצת ניווט, שיוט בעזרת המפרשים, ואיך להתמודד עם בעיות שונות בכללן מזג האוויר.
בתום ימים ספורים מצבו של הסקיפר הורע מאוד, הוא שכב בירכתי הסירה צף ושוקע בהכרה, נושם בקושי עד שלילה אחד קרס ונפטר. הבחור לא ידע מה לעשות עם הגווייה, הוא שמר אותה על הסיפון שלושה ימים ולאחר מכן הבין שהוא חייב למצוא פיתרון. הוא כרך את שרשרת העוגן סביב רגלי הגופה והוריד אותה, בוכה, לים. למרות הזמן שחלף, עדיין מזועזע כולו, התנצל הצעיר וחזר בדמעות ושינן באוזניהם שלא הייתה לו ברירה כאילו שהם לא ידעו בעצמם.
מפקד הנמל ורשויות ההגירה לא היו מעוניינים בסיפור שכן עם מות בעל הסירה, הבחור הפך אוטומטית לסקיפר ובתוקף סמכותו בהתאם לחוק הימי הבינלאומי, יכול היה לקיים קבורה בים (כמו גם להשיא זוגות ושאר פונקציות אזרחיות).
מסיבות מובנות, סירב הצעיר לחזור לסירת המפרש הקטנה, הוא נשבע שלעולם לא תדרוך כף רגלו על כל סירה בין גדולה או קטנה, עלה על מטוס וחזר לארה"ב, עם ניסיון עצוב ומדהים. מה קרה לסירה, אנחנו לא יודעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
