זהו זה... אהבות

קל לקטר על אובדן האנונימיות בבלוג, היו כמה פגישות, בשיחה עם כמה מכירים נפלט לך השם המפורש, הכרויות לבלבו בצילו של פוסט זה או אחר, יש פוסטים שנקראו על ידי חברה משכבר הימים או אפילו האישה רחמנא לצלן.  ישרא זה מקום מאוד דינאמי.  עכשיו הכתיבה לכאורה אינה זורמת, לעיתים מתגנבת המחשבה מה יאמר זה או זו, איך לכתוב דברים שאינם PC איך לא לפגוע בקשרי העבר או בקשרי העתיד.

אני פיתחתי טכניקה מבריקה, לאחר התלבטות של שנים, מחשבות מעמיקות, ושיחות עם אנשי אקדמיה ומוכרים בשוק האפור, הגעתי למסקנה שפשוט אתעלם.  אני כותב בדם ליבי, זיכרונות, סיפורים ומחשבות, ומי שנפגע, אולי הוא או היא במקום הלא נכון, לפעמים יש ביקורת, לפעמים קבלה, יש מקרים שנושא כלשהו מעורר מחשבות והתנצחויות בתגובה. 

ואני ממשיך בשלי, מסע הזוי בנבכי תת המודע שלי, פעם כך, פעם אחרת, מתנתק לפעמים מהקו הארוטי המנחה את חיי, לכיוונים אחרים, מושכים יותר או פחות, סיפורים אחרים או סתם מחשבות (אלו "פופולאריות" פחות בדרך כלל).  חשבתי לפתוח בלוג נוסף סודי ואחר כך הבנתי ששוב אתקדם באותו מסלול, שוב הוא יהפוך לנחלת כמה יודעי דבר ומה אעשה, אפתח אחד חדש. 

בבלוג שלי אפשר לראות את השינוי, ההתפתחות שלי ככותב, כמספר סיפורים, כעובד נרצע (לשעבר) לתרבות המונים (מלשון מונה, ולא הצייר).  אני אוהב את השינויים, את מה שאני משקיע בבלוג, את היבול שאני קוצר (מתמעט אך איכותי..) אני אוהב את סגנון הכתיבה הזה, בו צריך לקצר, לאפשר נשימה לקוראים, זהו מסך העתיד לא דפי העבר, ואני לומד את המדיום הזה, גדל איתו יחד, מי יודע לאן.