כמו תמונות הנראות מבעד לחלונות הרכבת העוברת בתחנה, כך ראיתי את הזוג הצעיר. עגלה של תינוק, והוא והיא, כמעט ילדים, הוא עם חתימת זקן בלתי מגולח ואופנתי, רזה שפוף מעט והיא קטנה וחטובה, רגליים יפות, ישבן מפואר וחזה לא תואר לו ולא הדר. את התינוק לא ראיתי רק עגלה מהמשוכללות האלו שיכולות להפוך לכרכרה או לכיסא נדנדה. הם עמדו בקצה הבריכה וכך ראיתי, כל פעם ששחיתי חזרה.
בפעם הבאה כבר היו ללא חלק מהבגדים, תמונה של הורים מודרניים, מתכוונים לשחות שחיה של בריאות. תהיתי מה יעשו עם ילדם, אם ישחו במשמרות או שאולי הוא כל כך קטן שיישאר בעגלה, או אולי הוא כבר ישן שנת ישרים והם מנצלים את הרגעים השלווים, הנדירים. בתמונה הבאה היא בבגד ים שחור, מעוצב בתבנית גופה, שיער ארוך גולש שאספה במתינות לכובע רחצה.
כשחזרתי אף הוא היה בבגד ים והיא כבר לא הייתה שם, נעלמה, בוודאי הלכה לשחות, אולי אפילו במסלול שלי, לא שמתי לב. אחר כך, כבר עמדה העגלה לבדה, על שני כסאות סמוכים מונחים תיק גדול ובגדים מקופלים. תמונה של דומם, תמונה של שלווה, המשכתי לשחות, חושב על ילדיי שהיו כך צעירים ובעגלה. עברתי לשחיית חזה, והמשכתי לתפור בריכות, ממלא את החסר מימים של בטלה כפויה שנולדה מכאבי התאונה שהתחזקו לאחרונה. בדרך חזרה שוב ראיתי את אותה התמונה, מבליחה מול עיניי כל נשימה שנייה, הראש יוצא מהמים ומולי העגלה, התיק והבגדים ושוב הראש מתחת למים, ואני מונה אריחים בקרקעית הבריכה.
בפעם הבאה במקום להוריד את הראש חזרה, השתנקתי כשראיתי את התינוק בקצה העגלה, בתנועה איטית ובזעקה בלתי נשמעת מהמים שבאוזניי, ראיתי אותו נופל לרצפה לאט, כמו עלה נידף. מניע את ידיו ורגליו ואני שוחה בהיסטריה, המים בטון נגד גופי והוא צועק ללא קול, חזהו עולה ויורד, צעקותיו כואבות לליבי כאבחות חרב בחזה. אני לא נושם רק מכה במים בכל כוחי, מתקדם כמו צב, כל טיפה מוחשית מולי, קצף המים אוסר אותי וברוחי אני כבר שם והגוף עוד נגרר עד שאני נורה לשפת הבריכה כמו כדור מתותח ובתנועה חלקה מהירה גורפת האם את התינוק ומאמצת אותו לחזה.
אני נושם עמוקות, מנער את ראשי, רגלי קורסות ואני יושב על סף הבריכה. מבטה אשם, סורק את הבריכה, חולף על פניי כאילו הייתי שקוף לחלוטין, ואני ממלמל משהו בלתי מובן גם לי עצמי ונגרר לג'קוזי, זהו זה, אין לי כוח אפילו למטר נוסף בבריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
