חייתי עם א' כבר כמה חודשים, אני לא יכולה לומר שהיה לי רע אך גם לא חלקנו הרבה רגעים של אושר עילאי. קיום סתם כך, רגעים טובים יותר ורגעים טובים פחות, הוא ידע ועשה מאמצים לחיות את הרגע ובעצם כך גם אני. נקודת האושר היחידה הייתה הכתיבה, לא האמנתי שאוכל כך לחשוף את עצמי, "לצאת מהארון" ולחזור שוב לחיקו החמים, לדבר על ערגה לאישה, ולספר סיפורים אחרים, להוציא קצת מהמאוויים.
היא חמקה אל תוך נשמתי בקלילות, פוסט אחד נגע לליבי, פוסט אחר פצע אותי ואני רואה בה יותר ויותר אישה כזו שהיא אלוהית, אלילית בשבילי. קשה לי להגיב, אבל אני נמשכת אליה בעבותות של משי וגם היא קוראת אותי ומגיבה ומתאימה עצמה למה שמתחולל סביבי ועוד יותר למה שמתחולל בי.
הפגישה הראשונה הייתה מלווה כל כך הרבה פחד אצלי, כל כך ציפיתי, כל כך רציתי שזה יקרה כמו בחלומות, שלא אתאכזב ועוד יותר שלא אתאהב ועוד יותר שלא אתאהב והיא תתאכזב ושלא ושלא.. וראשי היה סחרחר וישבתי לי בבית הקפה יושבת ומחכה ואני לא יודעת אם אני בהכרה, הלחץ בבטן גדל והולך.
היא הגיעה וכולם בבית הקפה ידעו שהיא כאן, אישה לא קטנה, עם נוכחות בטוחה, שלווה שרק אני ידעתי את הסערות בחייה שהיא מכסה. התחבקנו ואני מסוייגת כולי, חוששת להבהיל אותה בהתמסרות המיידית שחשתי, מוכנה להתערטל כולי, לחשוף בפניה את נשמתי להניח בידה את אושרי, את חיי פתאום ידעתי שכן, זו היא. "היא מדברת אליי" חשבתי "ואני לא קולטת על מה.." חייכתי אליה לנסות ולהסתיר את רגשותיי, פניי לוהטות ואני לוחשת "היי" עיניה חייכו אלי חזרה, כולה נינוחה, לא מתרגשת ואולי לא מזהה.. לא, אני בטוחה שהיא יודעת, הרי הייתי די מפורשת, לא הסתרתי דבר. נשמתי עמוקות מנסה להסדיר את הלמות ליבי המתפרע וצללתי לאיטי בשיחה עד שפתאום שמתי לב שהיא תמרנה אותי בצורה כה מתוחכמת שאני לא רק נהנית אלא אני גם נינוחה. ושוב הרגשתי את האהבה גואה בי, את המשיכה והתשוקה לגעת בה, להרגיש את קטיפת עורה.
לא העזתי, אפילו חיבוק הפרידה שנתתי היה הרבה יותר עצור משלה, הרגשתי מתוסכלת והיא, היא דווקא לא התרגשה. ליטפתי את פניה ביד יבשה וחמה, היא לחצה את לחיה לכף ידי ונעלמה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
