זהו זה... אהבות

אני לא סובל אותה.  לבד מזה שההתנהגות שלה לא נסבלת, מרגיזה, מקוממת, מתועבת ומטריפה עליי את דעתי, יש משהו אחר, משהו יותר גדול יותר עמוק, חייב להיות, על מנת להצדיק את הזעם התהומי. 

איני יודע איך הבת הזו שלי, חיה כנסיכה בבית שיש בו אנשים עובדים ומסורת של עזרה והתחשבות.  לפעמים, למרות החרון איני יכול שלא להתפעל מהנון-שלנטיות המדהימה שהיא מפגינה כאשר היא משתמשת במשהו ושומטת אותו בדיוק בשנייה בו נגמר לה הצורך, ובאותו הרגע פשוט חדל החפץ מלהתקיים עבורה, נמוג לאין, בין אם זה בגד או ספר או אפילו מקרר.

אבל כפי שכתבתי מסתתרת כאן אמת איומה, סוד נסתר שמסביר את הכל משני כיוונים שונים ומנוגדים.  הראשון סופק בזמנו על ידי אמי (הפולנייה באופייה) והוא שבתי היא העונש שלי על כל מה שעוללתי אני בזמנו לה, לקדושה.  אמי שכחה את כמות העונשים שספגתי כבר אז, מידה הנטויה.

והסיבה השנייה היא המראה.  כן, הראי שבתי מניפה מול פניי ומראה לי את עצמי כפי שמעולם לא העז אף אחד להראות.  כאן אני מואר לרווחה כולי פתוח אין שום נסתר, הפגמים חשופים ללא איפור או הצללה, כך למעשה גם אני שואף להתנהג, כך גם אני רוצה להיות אך לא מעז.  חיים ארוכים של שיתוף, חלוקה, ויתורים ררר.. טוב נו, חבל להוסיף, הרי הכל כבר ברור.