כחייל, לחמתי על קיומה של המדינה, ומאז יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום קשה לי, ושלא כמו האבל הפרטי שלי הוא לא נעשה יותר נסבל עם השנים אלא להיפך. הכאב מתגבר ולא רק בגלל שיש עוד נופלים, ולא רק בגלל גיל המצטרפים לגדודי החללים.
כאשר ציינו את יום הזיכרון לנספים בשואה ולמעט המורדים והפרטיזנים היהודיים, ידעתי בתוכי שאם חס וחלילה משהו יקרה, אני אהיה פרטיזן ואלחם עד המוות, ללא ספק או הרהור על שימור עצמי ולו לדקה. המחשבה על חיים כפרטיזן הנלחם נגד כובשים של ארץ המולדת הייתה מוחשית ואיומה והיא זו שעמדה בבסיס הנחישות שלי כחייל צעיר.
עכשיו אני יודע את הריאל-פוליטיק, קראתי את הנסיך של מקייאבלי ומה שיותר גרוע מזה, זיהיתי קוראים אחרים, כאלו שלא רק קראו אלה הם גם מממשים את שלמדו בציניות הולכת וגוברת. פוליטיקאים מושחתים ומשחיתים ואני לא מדבר רק על דמים אני מדבר על דם חיילים.
והכאב מתחזק על האטימות של המנהיגים, על ההזדמנויות שהוחמצו על ידי שני הצדדים, על הטירוף שפושה בקיצוניים וכמו נמק בבשר החיי ממשיך ומאכל עוד חלקים בגוף ואני תוהה אם הריפוי היחידי הוא קטיעה?! ואם כן איך בדיוק קוטעים חלק של גוף שמרובה בו המוות אבל הוא בכל זאת קשור לחיים.
הכאב מתעצם נוכח הנאיביות של הבנים הנסחפים במילים של אנשים שהיו צריכים להיות גדולים מהחיים ולאמיתו של דבר הם הם נפולת נמושים, ומי ימצא צדיק אחד בין מאה ועשרים. מאה ועשרים כרוכים באג'נדות פרטיות ובתככים קטנים, מנהלים מאבק על ריהוט במיוחד על "הכיסא". מילא היו מרימים קצת את הרף ונאבקים על ספה או סט חדש לסלון כמו שמרביתנו עושה ביום יום.
ואני יודע שהדרך לבכות ולכאוב אינה הדרך, צריך לקום ולעשות, צריך ליזום, צריך להחליט וצריך לחתוך, אבל כל כך יותר נוח לשבת מול המחשב ולפרוק את הצער. עד ליום הזיכרון הבא עלינו לטובה בשנה הבאה, עוד שנה ועוד קורבנות ועוד סחי של מדינאים שפופי קומה המתפלשים במדמנה שכולה תוצרתם.
יום עצמאות שמח לכולנו, ולפי שלא הוציא עצמו מהכלל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
