הצ'לו נשען על עמוד התאורה, מואר בחלקו העליון ומרופט מהגשם היורד. בסמוך לצ'לו, חנות כלי הנגינה בקרן הרחובות שליד העמוד הייתה אפלולית, מוסתרת בסככה דהויה שלא מנעה מהגשם להרטיב את חלון הראווה. כמה כלי נשיפה, בס וכינור נראו מבעד לזכוכית, וספרי תווים של מוסיקה שאולי פעם הייתה קלאסית.
"אני רוצה את הצ'לו של וולאדימיר" אמר האיש במעיל הגשם האפור
"אני מצטער, אבל אין לי כאן צ'לו לבד מזה שעומד בחוץ" ענה לו המוכר
"וולאדימיר הבטיח לי את הצ'לו שלו" חזר האיש בעקשנות, מוריד מגבעת ומוחה רטיבות ממצחו.
גבוה, מבוגר, רעמת שיער כסוף וראש מוטה קדימה בעייפות, השיחות עם נמוכים ממנו משכו אותו לעבר האדמה. מבט כבה בעיניו ועדיין הוא מתעקש וחוזר על בקשתו לאיזשהו צ'לו מסוים. קולו חרישי והוא חוזר על הנסיבות בהן וולאדימיר הבטיח לו את הצ'לו, את הסיכוי לחזור ולנגן.
המוכר בסבלנות, מביט מעלה ושותק, מידי פעם מהנהן בראשו כמסכים ומחשבתו כבר הפליגה למחוזות אחרים. בירכתי החנות יושב הבעלים על שרפרף נמוך, מביט במחזה וחושב לו מחשבות, על הגשם המזרזף ולא מפסיק, ועל הקיץ שנדמה שלעולם לא יחזור.
האיש במעיל הגשם האפור נואש, הביט סביב כמחפש ישועה, ופנה לעבר דלת הכניסה. בצאתו פנה חזרה למוכר ואמר "אבל וולאדימיר..", נאנח ויצא מהחנות. המוכר השעין את מרפקיו על הדוכן וקבר את פניו בכפות ידיו, נאנח אנחה קלה מייחל שהיום כבר יעבור.
" זהו מישה טרז'ינסקי" אמר בעל החנות מפינתו "הוא היה הגדול ביותר בשעתו עד שפשוט הפסיק לבוא לחזרות ולהופעות" המוכר לא ענה, רק הרים את ראשו והביט בדמות המתרחקת, כלואה בטיפות הגשם וממוסגרת באור עמוד התאורה, ראש שחוח והמגבעת שכוחה בידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
