זהו זה... אהבות

זה היה תהליך מהיר מבמה לכותבים מתוסכלים למועדון חברתי המחולק לקבוצות עניין שונות, יותר מזה, עם הזמן הצטרפו יותר משתמשים חדשים למועדון ואגפיו השונים וחלקם של הכותבים לשם כתיבה ירד והלך.  ראה את הפופולאריות של פרויקט התוגות של מוזטל (500+) בהשוואה לתחרות הסיפור של הדודה (20+).

אפילו חלקם של היומנים הולך ומשתנה, מה שהחל כיומן קלאסי של קמתי, צחצחתי, הלכתי, באתי חשבתי..  הופך לקטעי הגות אישיים קצרים המשמשים בסיס לדיון בין הכותב והמגיבים ולעיתים קרובות גם בין המגיבים עצמם.

נוריקוסאן כותבת ברומן עם התגובות "..סיפורים כמעט תמיד מביאים פחות תגובות.  גם אני, כשאני רואה סיפור של יותר מעשר שורות, מרפרפת מהר וקוראת רק אם הוא ממש תופס אותי." מה שמחזק את שכתבתי קודם.  ואני שתמיד כתבתי סיפורים דמיוניים וכאלו שקרו לי (ושקראו לי), לא כל כך מוצא את עצמי בגלגול החדש. 

החלק החברתי קשה לי מבחינה אישית (מודה, תמיד הייתי עצל ולא חברותי)  וגם כי הוא מצריך זמן רב שאני מעדיף להקדיש לכתיבה או לשינה.  לעומת זאת נוכחתי שמספר הקוראים גדל בצורה משמעותית כשאני משתתף באופן פעיל בהיבט החברתי היינו מגיב בבלוגים אחרים, מחפש בלוגים חדשים וכו'  כך גם מגיעים אליי יותר קוראים, יש יותר תגובות והרבה אקשן.  יותר מהפעילות הבאה בעקבות סיפורים מעולים.

יענו אין מוטיווציה לכתוב, אין מוטיווציה לכתוב טוב, אין טעם בלהיות יצירתי, בקושי יש גמול לסיפור ארוטי או לסיפור של זיון אמיתי..  נראה שמציצן או מוצצן מצוי מייצר תשומת לבבות ושאר תשומות בכמויות אדירות ומהכתבלב מתעלמים, כלו הקיצים.