לא התכוונתי להגיע לשם, נסעתי מאיטליה לשוויץ ועד היום איני זוכר איך בדיוק הגעתי לאלפים האוסטריים. זה היה בתחילת הקיץ, לפני כמה שנים והאזור היה נטוש. כל מי שיכול היה נסע להיצלות על גדות הים התיכון ולא הייתי בטוח שאמצא מקום לישון בו למרות השעה המוקדמת יחסית.
עיר קטנה וירוקה בין הרים עדויים אגמים כחולים, כה רומנטי שבא לבכות, בייחוד למי שזה עתה הגיע ממדינה שוממת וצהובה. תמונות חולפות בחלונות המכונית, מופע של יערות בשלל גווני ירוק זרועי עדיים אגמים כמו יהלומים לצווארה של אישה יפה, והדרך מתפתלת בין שכיות החמדה כמו מתעלסת עם הארץ היפה. פאקינג נאצים.
עוד עיר קטנה ואני רואה אותה צועדת לפניי, קצת נמוכה, לבושה בפשטות, ומאחור ראיתי שת שדיה גואים משני צידי הגוף. האטתי על מנת להיות משוכנע, ואכן, כשעברתי לידה ראיתי שהיא טיפה שמנמנה עם שדיים אדירים שלא מנעו ממנה ללכת זקופה ביציבה שנראתה לי כמעט על טבעית.
כידוע, המוח הקטן (הפרימיטיבי) מגיב במהירות הבזק ואכן עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה כבר עצרתי לידה ועכשיו, אני מנסה נואשות לעשות שני דברים (דבר שכידוע אינו אפשרי אצל גברים), אני מנסה לחשוב על המשפט שיאפשר לי להניח את הראש על הצמד המופלא כאשר ירכיה חובקות אותי, ומאידך אני בקושי מצליח שלא לנעוץ מבטים במושאי תאוותי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון ושני ושלישי, שכן הייתי צריך כמה מבטים להכיל את שפע החמדה. כן, גם היו לה פנים נעימות והיא הייתה בלונדינית אמיתי עם צמות.. לראשה כמובן יא סוטים.
שאלתי אותה אם היא מכירה פנסיון באזור והיא, כנראה מתוך הערכה למאמציי האדירים להביט בעיניה הכחולות כמו אותם אגמים, נכנסה למכונית, וכיוונה אותי לפנסיון של הוריה, אוסטרית אמיתית. היא דאגה להראות לי את החדר, להגיש לי את ארוחת הערב ובלילה כששכבתי בחדר וקראתי את אותו עמוד כבר עשר פעמים, הפתיעה אותי והחליקה פנימה ישר למיטה, לצידי.
עוד לא החלפנו אפילו עשר מילים שאינן תודה פקשה וביטה פה ביטה שם, ואני כבר לא כל כך מרוכז בחזה המופלא שכן היא רטובה וחמה ולוהטת ואני חודר ומרגיש שאני נשרף, והנאקות הקטנות שלה מהבילות לי באוזן ואני מתנפח בתוכה ומרגיש כאילו גדלתי עוד יותר מאי פעם ואני לא זז, רק שוכב עליה ומישר את הזרועות ומביט בפניה , אגל זיעה חינני זוחל לו מטה בצווארה ואני לוגם אותו בשקיקה והחזה הנפלא, פטמות רחבות עם כיפה קטנה, חוויה דתית של קירוב לבבות תרתי משמע.
וכמו שנכנסה גם עזבה ושנה אחרי זה קיבלתי ממנה טלפון מלוס אנגלס, היא עברה מדינה ותמיד רציתי לפגוש אותה שוב וזה פשוט לא יצא.. אבל את התמונה שצילמתי, שוכב לצידה ומחזיק את המצלמה כך שהיא קלטה את החיוך הענק על פניי ואת אותם תאומי צבייה.. גם את התמונה איבדתי משחברתי (אשתי עכשיו) אותה מצאה. סליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
