לא בא לי לכתוב סיפור חדש למרות שכמה רעיונות מסתובבים לי בראש, מזה מסתובבים, ממש עושים לי נסיעות מבחן מטורפות במוח הקטן. אפילו לא בא לי לבדוק את עמודי הטיוטה המתפוצצים מרעיונות שונים ומשונים מהם אפילו פוסטים גמורים שרק מחכים לחלון הזדמנות מתאים.
אני רוצה לכתוב את הברכה לבני לרגל הבר מצווה וכאן כל כישורי הכתיבה נוטשים אותי. איך לכל הרוחות אוכל לתרגם אף עשירית מהרגשות הגואים בי בכל פעם שאני מביט בו. האהבה שלי כל כך מוחלטת, כה עזה, כל כך בלתי תלויה בשום דבר שהוא עושה או לא עושה, אפילו מנותקת לחלוטין מהעובדה שיש ואני כועס עליו, לפעמים. איך אני יכול לכלוא במילים רגשות כל כך חזקים, אפילו בצבעים אני לא יכול לתאר אותם, לא בצלילים ולא בטעמים.
איך אספר על האימה שאחזה בי כשהוא הלך לגלוש באבוב דווקא בזמן שהרוח מתחזקת והגלים מתקצרים. איך אוכל לספר על הפחדים והדמיון המשתולל כשאני לא יודע היכן הוא או כשהוא לא מתקשר בזמן שסוכם. והכי קשה, איך אוכל לתאר את כוחות הנפש שאני נזקק להם על מנת לתת לו לצמוח ולגדול ואף לקחת סיכונים. הקושי שלי בלשחק אותה קול ורגוע כשליבי נעמד וקרבי מתהפכים.
אני אוהב אותו כל כך שזו החוויה החזקה ביותר אצלי בחיים, אני אוהב אותו כל כך שאני צריך כל הזמן לעצור בעצמי, לא לגונן עליו, לא לחנוק אותו, אני מנסה נואשות לשחרר אותו על מנת לקשור אותו אלי לעוד הרבה שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
