היינו חברים למרות שהוא הסתובב בשוליה ההזויים של החברה. באותו זמן הוא החליט לעבור לקנדה מארה"ב וביקש שאתלווה אליו לכמה ימים. בלילה השני, בדרכנו לגבול עצרנו במוטל בו נחנו לקראת היום הבא, שם לראשונה ראיתי את האקדחים. לא התרגשתי, זה היה די צפוי אצלו רק תהיתי מה בדיוק הוא עומד לעשות במכס. הוא עטף אותם באיזה סמרטוט ותחב אותם לעמקי המזוודה.
למחרת היום הייתי מודאג מהדרכון הבלוי שלי יותר מאשר כל דבר אחר. הלכנו לעבר משטרת הגבולות, הושטתי את הדרכון לשוטר והוא החל מעלעל בו כשהדף הראשי מפורק בחלקו וכמעט נופל מידיו. עצרתי את נשימתי והוא אמר לי לסדר את הדרכון, והושיט לי אותו חזרה. הקלה שטפה אותי, המשכנו לעבר איש המכס ורוני לקח את המזוודה.
ללא התרגשות עברנו במסלול הירוק, אנשי המכס ישבו משועממים לאורך הדלפק. המשכנו בדרכנו לעיר ושאלתי אות למה לקחת אקדחים לקנדה, הרי אין בעיה לקנות שם נשק. הוא מלמל משהו והחל הולך במהירות מניף את המזוודה בקצב קבוע.
הבטתי סביבי, שדירה רחבה, מעט אנשים מטיילים עם בני משפחה באווירה רגועה של סוף שבוע. רציתי לשאול אותו עוד משהו ושמתי לב שהוא פשוט נעלם. המשכתי ללכת בכיוון שאליו ראיתיו הולך לאחרונה ולא ראיתי לו כל סימן. חשבתי שהיות ואין לו הרבה כסף, ילך בוודאי לאזור העני שליד מסילת הברזל ופניתי לכיוון.
שורת בתים רעועים טובלים בלכלוך עיטרו את מסילת הברזל, מאחורי ערימת אשפה הגיח כלב רחוב שקרב אלי בהבעה מעורבת של פחד ואיום, הושטתי יד והנחתי אותה על זרבוביתו, כלאתי את הלסת בידי ואמרתי כמה מילים בקול נמוך ובנימה רגועה. הוא קשקש בזנבו מעט, שחררתי אותו וטפחתי בעדינות על ראשו מביט לאורך הסמטה ולא רואה כל זכר לרוני.
הוא נעלם, חשבתי שזה קצת מוזר, הרי ממש לפני מעבר הגבול הוא אמר לי לתת לו את המזוודה, לכאורה הוא לקח את הסיכון, אבל עכשיו חשבתי שאם היו תופסים אותו הוא בטח היה אומר להם שאני ביקשתי ממנו לקחת את המזוודה, ומצלמות האבטחה היו מאשרות את דבריו.
הוא עוד פעם ניצל אותי, בן זונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
