קראתי את הטיוטות, עברתי על שברי הרעיונות שרשמתי לי בחודשים האחרונים, זה נועז מדי, זה חושפני מהנורמות המקובלות עלי, זה עסקי, זה דמיוני. ואני רוצה לכתוב משהו רומנטי, משהו רך וענוג ולא קשה ואכזרי, אין לי רעיונות ולא זורמות לי המילים.
ואז פתאום באה לי הברקה, כך לפתע תוך כדי הקלדה, הרי בקלות אפשר להפוך, אף את ייסורי החיפוש לנושא מרגש או יותר נכון את חוסר ההצלחה, אפשר להפוך לתוגה ומהר, כך שאספיק לספק אותה למוזטל למצעד התוגות שהוא אוסף ומארגן.
הצד המעשי שמנע ממני להשחית מילים לבטלה הוא הניגוד הגמור לרומנטיקן שרוצה לכתוב על אהבה אמיתית (true love) אך נכשל בגלל שכל חייו רצה לזיין וכמה שיותר. תוגתו של השואף לרומנס, החולם על אהבת אמת ומתפלש בבשרים, כמה מהם מקסימים (לשון הזכר לצורכי חריזה, לא לסיפוקו של זאזי, המתגתג הלאומי)
באנחה כבדה אני סופר את המילים, ווואלה הגעתי למאה וחמישים, התוגה הושלמה אך אני, אין שמחה בליבי.
תוגת האנס
היא אשמה, הצורה שבה היא זזה, הצורה שבה היא מתלבשת, היא הרי הסתכלה עליו במבט הנרדף הזה והיא ידעה שזה משגע אותו, מטריף עליו את חושיו. והיא זזה והתנגדה בדיוק במידה, בדיוק בצורה הנכונה והוא כבר היה חייב לקחת אותה, אשמתו שהסכין חדה, מה, שילך ללא הגנה עם סכין שלא עובדת או עירום חס וחלילה.
היא נהנית מהדם שזרם לו לאט במורד החזה בין השדיים שדחפה מולו בהתרסה, מתגרה בו עוד יותר השרמוטה, מרתיחה את דמו המופקרת. דורשת זין, יא כלבה מזדיינת. קרע לה את השמלה ונהם באוזנה בצעקה חרישית שתסתום ותיתן לו או שהוא יזיין לה את הצורה ויקצץ אותה לחתיכות ויקרע את מה שנשאר.
בת זונה מזדיינת, נותנת לכל העולם ועכשיו משחקת אותה, משנה את דעתה, למה מי היא שתעז לעשות לו כך, מי היא שתפגע בו והוא לא עשה לה מאומה, היא מלכלכת אותו בדם שלה, והרעש והדחיפה, קחי ת'סכין יא שרמוטה, זה ילמד אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
