זהו זה... אהבות

צולם ביום חול בסוני אריקסון החדש שלי

Ray Barretto ניגן עם קבוצת הנגנים המוכשרת שלו ולמעלה בראש נהניתי עד מאוד, יותר השפעה של ניו יורק ג'אז מאשר ג'אז לטיני, הזכיר לי את הימים והלילות שביליתי במועדוני הג'אז בניו יורק, שנים ארוכות של מועדונים קטנים וגדולים, הרבה סמים ומוסיקה נפלאה, קשה, מודרנית וחוצבת בלב.

עכשיו, אולי בגלל שמטבע הדברים אנחנו גדלים ומתפתחים כמו גם הטעם שלנו והדרישות שלנו מהמוסיקה, עכשיו ריי נגע לי בראש אך הותיר לי את הלב במקומו פועם כדרכו, ללא היתד הלוהטת שננעצת לי בנשמה עם המוסיקה הלטינית שאני כה אוהב.

הרגשתי כמו אישה בשלה, חושנית ומנוסה שמתנה אהבים עם מאהב יפה, מוצלח וכישרוני אשר משום מה פורט על גופה בכישרון בל יתואר ומביא אותה כמעט עד האורגזמה המיוחלת אך בשנייה האחרונה משהו מתפספס והיא כל כך נהנית, כל כך זורמת עם אהבתו מתמסרת לתחושות המופלאות, אך בבסיס הרגשות ישנה מין לאות מעיקה שיודעת כי פורקן אמיתי לא כאן.

וכך מחאתי כפיים, חייכתי ושרקתי אך ליבי לא היה עם ריי, לפעמים היה רגע בו איזו סינקופה או נושא קצרצר הרעידו אותי, ריגשו אותי, כמעט ומוכן לשפוך את הלב ושוב זה עצר ונעלם וכל שנותר היה ביצוע מושלם מבחינה טכנית אך ללא הנשמה שחיפשתי, העוצמה הרגשית שלה קיוויתי.

היה ערב נפלא, בדרך חזרה הקשבתי ל-  Poncho Sanchez וסוף סוף חשתי את מגע המוסיקה אצלי בנשמה, עמוק במרכז ההוויה, מרעידה אותי ומביאה אותי לגאולה כפי שרק המוסיקה שאני אוהב יכולה.