גם אם אני לא אכתוב עוד חודשיים, יש לי חומר למכביר, אפילו אפרסם פוסט יומי. קטעי כתיבה, טיוטות וסיפורים מוכנים, שירים והרהורים שוכנים לבטח (אני מקווה) במסמכי וורדס, גודשים לי מגרות וירטואליות עמוסות במחשב, אני באמצעה של עוד תקופה פורייה של כתיבה.
הרגע התקשרו אליי מהמשרד, א. נפטר, בן חמישים ושמונה היה. אני מכיר אותו כעשר שנים, הערכנו איש את רעו מבלי שנהיה קרובים. לרגע אני כואב, אומר את המילים מנגן את הצלילים, מתעשת וחוזר לכתוב, משלים קטע של אהבה, כאילו אני מנותק מהמציאות המרה ואז חוזר וחושב על א. וכותב וכותב וכותב...
די, אלך להתקלח, אולי זרם של מים צוננים, ירגיע את הקדחת, ישקיט את השדים המזמרים.
ההפלגה הייתה כל כך רומנטית, הם היו אמורים להתאהב, הם שאפו להתחבר כמו קצוות תואמים של מגנט מהרגע בו ראו איש את רעותו. הדרך לסירת ההצלה עברה כמו תרחיש בסרט אילם, מקוטעת ומבולבלת, מסדרון אל מדרגות, מדרגות לסיפון והם מצאו את עצמם בסירת ההצלה, משתחלים פנימה מבעד לכיסוי יריעות הברזנט הלבנות. ידיים קדחתניות פורמות בגדים ומגלות גוף עירום ותאב לעוד ועוד יותר.
אך בטרם הגיעו אל השלווה שבפורקן, סידרת נקישות רמות נשמעה והסירה טולטלה והם בתוכה.
מזווית המבט שלו קשה היה להבחין בסנטר המשתפל לצוואר, קצת פחות נחוש. באותו היום הוא שכח להתגלח, הצל הכהה ריכך מעט את קו הלסת שלו, עשה אותו פחות מודגש. הוא היה יפה באותה עוצמה של אישיות כובשת, יותר מאשר עקב סממנים פיזיים. במבט קרוב יותר אפשר היה להבין ברשת דקיקה של קמטים סביב עיניו, מפה של שמחת חיים. צווארו היה שזוף מאוד, קמוט משנים של חשיפה לשמש ללא הגנה או תשומת לב. גבר נאה שלא נראה כל כך מודע למה שהקרין תדיר.
באותו יום בבוקר גופו התרונן בהתפרצות של אנרגיה חיובית, שמחה הציפה אותו ללא כל סיבה, סתם כך הוא חגג רגע של סיפוק, רגע ללא כאב או מחשבה לחוצה. הוא צעד למכונית בצעדים קפיציים, ליבו מתרונן והוא מרגיש שזה יקרה, הוא לא ידע מה. כל אותו הבוקר נשא את אותה הרגשה בקרבו, החיים האירו לו פנים, כאן פתאום לרגע, הם היו כל כך טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
