זהו זה... אהבות

בסין יש אזור שנקרא ארץ המוסו, על גבול סין-טיבט, ארץ המוסו גם נקראת "ארץ הבנות" שכן זו חברה מטריאכלית מאוד ייחודית.  בתרבות המוסו, מועדפות הבנות על הבנים, הרכוש עובר מאם לבתה והמעניין מכל הוא שנישואים זה דבר שפשוט לא קיים.

הנשים חיות בבתים גדולים, עם בנותיהן ובניהן שלהן עם הנכדות והנכדים, חמולות גדולות שבראשן הסבתא או האם הגדולה.  כאשר לכל אחת מהבנות, מהרגע שבו הן מקבלות מחזור והופכות לנשים יש חדר משלהן.  גברים ונשים שמוצאים חן אחד בעיני השני, נפגשים בחדרים הללו, ומתנים אהבים.  לפעמים יש גברים שחוזרים ומבקרים למשך תקופות ארוכות ולעיתים הם באים מעט או רק פעם אחת.

אם גבר בא ומבקר הרבה וגם מביא מעט מחפציו על מנת להקל על בואו ולכתו, הוא יכול להמשיך את הקשר עד שאם הבית תולה את שק חפציו על מסמר מחוץ לדלת - מעשה שעל פי המנהג הרווח אצלם, הוא הדרך ההולמת לאשה לנתק את קשריה עם המאהב שלה.  כך הוא מבין שהיא לא רוצה שיבוא ויפגוש אותה עוד והוא עוזב לבלי שוב.  כמה פשוט, כמה חסכוני במילים, רגשות ובולשיט, שק החפצים על מסמר מחוץ לדלת..

הילדים שנולדים לכל אחת מהבנות נשארים בבית האם, כאשר הבנים הגדולים מבקרים אהובות שלהם בבתים אחרים אבל תמיד חוזרים לישון בבית האם ושם הם גם חיים את כל חייהם.  בתרבות המוסו אין מילה ל"אבא" שכן דבר כזה פשוט לא קיים.

ספר מדהים, המתאר את ילדותה ונערותה של בת כזו ואת החיים באזור נידח מאוד בסין.  הספר נכתב ב- 2002 ותורגם בשנה שעברה, מומלץ בכל לשון של המלצה, לא רק בגלל האקזוטיות שלו אלא דווקא למקרא הדברים הדומים שמטרידים אנשים ללא שום קשר למקום או האופן בו הם חיים.

אני אופטימי, אני בטוח שהשנה יקרו לי דברים טובים וגם בעבודה.  אני לא יודע מה, אני לא סגור על מה בדיוק אני רוצה אבל יש לי הרגשה טובה.  יש לי תקווה שדווקא השנה יקשרו קצוות פזורים, יתחברו ערוצים נפרדים, משהו יקרה שייתן משמעות חדשה לדברים הסובבים אותי.  אני אופטימי בתחילת השנה הזו, אני מלא תיקווה, אני מרגיש אנרגיות חדשות טוענות אותי לקראת כל מה שבא.