היא ירדה מהפאבלה בשוליה הצפוניים של ריו דה ז'אנרו בנעלי סטילטו שחורות, קהל מעריצים צעירים מלווים אותה בלכתה כמו עדת תנים. המכונית ארוכה, שחורה ושקטה כבר חיכתה לה ליד הכביש, הנהג עומד לצידה ומיד משהגיעה, פתח את הדלת והיא נכנסה לעולם אחר, צונן ומבושם. הפעם היא לא נהנתה מהשינויי, בחילה קלה תקפה אותה מריח העור החדש והמבריק שעטה את המכונית כולה סביב. הנסיעה לא ארכה הרבה זמן, היא תהתה אם גם במקומות אחרים, המרחק בין שכונת העוני והבניין המפואר לא גדול, שלא כמו המרחק בין האנשים המאכלסים את שני המקומות.
בחניה, נכנסה למעלית הפרטית שהביאה אותה ישירות לדירה, נער המעלית מביט קדימה ללא מילה, אך בוחן אותה מזווית עינו בקנאה. שוב דלתות נפתחו בפניה בלחישה שקטה על ידי אנשים במדים שנעו כמו רוחות רפאים, הדלתות נפתחו ונסגרו חרישית אחריה, מותירות אותה מולו. הוא המתין שוכב על ביטנו, פניו כבושים בשטיח, השוט כבר חיכה על השידה.
היא הביטה סביבה, דירת החלומות של העבד שהמתין לה דרוך כולו, "טיפש" חשבה לעצמה התקרבה ודרכה על כתפו בעקב הנעל שלה. את ההתרגשות שלו יכולה הייתה לראות כהילה סביבו ומשום מה הפעם לא הייתה אדישה, הוא פשוט הרגיז אותה, המטומטם והדרישות שלו. היא לחצה את העקב הדק עוד ועוד מעבירה ממשקלה לנקודה הקטנה, פוצעת את עורו ומתרגזת עוד יותר.
"זה לא מקצועי" חשבה לעצמה והלכה וישבה הכורסא הסמוכה, מותירה חתימה של עקב מדמם על השטיח הלבן. "בוא לכאן" אמרה, "בזחילה" שנתה, משניסה לקום "והבא את השוט בשיניך, עלוב נפש טיפש".
הוא ציית ללא מילה, מבטו בשטיח והיא מצליפה בו. בתחילה הצליפה את הצליפות העדינות שידעה לתת למי שרצה כאב אך גם היה עדין, רגיש ומעט הסטרי. "אתה לא סופר" היא אמרה לו והגבירה את העוצמה ללא רחם, לא נותנת לו שהות בין ההצלפות, משנה את הקצב כך שהוא יופתע כל פעם מחדש. הוא מתפטל מכאבים אך התרגשותו גוברת והוא מתחנן לה שתפסיק ומבטיח הבטחות אך אינו מעז לומר את המילה, הוא ממש קרוב לאותה ספירה משחררת, ההתמזגות עם הכאב הנעלה ביותר, התמיסה שהיא כה מומחית בה.
התיישבה שנית והביטה בו, גבר נאה, לא צעיר ולא זקן, עשיר כקורח, מטופח ומפונק ובכל זאת הוא נזקק לה, לכאב שהביאה, להשפלה שהשפיעה, כך ששוב האנרגיות תטענה בו והוא יחל במסע מחודש של דיכויי ומיצויי העושר מאלפי אלו שהוא בשבילם כמו שהיא בשבילו, כמה מוזר. הוא הציץ בה בעיניים ממתינות והיא סימנה לו לבוא. מאומן הוא תחב את ראשו בין רגליה ולאט לאט הסיר את החוטיני הזעיר בשיניו, מושך אותו לאורך רגליה ומעבר לנעלי העקב שלה.
"על הגב" היא ציוותה והוא שכב, היא הצליפה במבושיו הזקורים עד כאב, עוד ועוד והוא נהם מגודל הסבל, התחנן שתפסיק ותמשיך ותיגאל אותו מהשדים המרחפים סביבו תדיר. ופתאום משהו נדלק בה, משהו שונה, משהו מוזר, שלא כדרכה היא הרגישה תשוקה שהדליקה אותה בשנייה. היא נעמדה בפיסוק מעליו, רטובה וחמה התיישבה עליו, תחבה את ערוותה לפניו לשפתיו, לוחצת את הדגדגן לאפו כאילו היה המכשיר שלה, לשונו מרצדת כמטורפת והיא משתמשת בו כבחפץ בזויי, נעה עליו בכוח בפראות, גומרת ברעידה חזקה וקמה ממקומה, לא מסגירה את הרעד שעבר ברגליה, ייצבה את עצמה ועזבה אותו מתחנן לפורקן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
