כשכתבתי לבלוג באופן יום יומי, כל המחשבות שצצו בראשי במשך היום, כשלא הייתי ליד המחשב, היו נכתבות כפוסט על מסך המחשב. מקרה קלאסי של "ויקום היומן ויכה את הכתבן.." משהחלטתי להפסיק לכתוב, לאיטן חזרו המחשבות אליי, בלעדית. עכשיו הן מתנדנדות, פעם כך ופעם אחרת.
טוב, זה נכון שלא בדיוק רציתי לצאת מהבלוג אבל גם לא השתוקקתי באופן מיוחד להישאר. אבל, מספר המקומות אליהם אנחנו יכולים להחליט אם לצאת או להיכנס הוא כל כך מצומצם, כל האילוצים, כל ההגבלות של החיים והאנשים שאיתם אנחנו בקשר וכאן פשוט אמרתי והלכתי.
חששתי מהרגשת ריקנות או משעמום פחדתי מהשעות שהייתי בהן עסוק ועתה תטרופנה עלי את דעתי בשיממונן אבל זה ממש לא היה כך, השעות זרמו, ומיד החליפו הספרים את צג המחשב והשלווה שררה מחדש בארץ ובליבי.
תשאלו למה חזרתי.. נו תשאלו יא שועלים השואלים בכרמים אשכולות שאינם שלהם.
שבתי כי נשביתי, כי אני כל כך אוהב לכתוב, ועוד יותר אוהב שמציצים לי מעבר לכתף וקוראים אותי כאן בנחלתי הפרטית, כאן אצלי במקום בו אני נראה לעיתים בעירומי, שיער סתור, בקושי ער, עיניים אדומות ניבטות במסך, הולם בקלידים חושף הגיגים, כל כך אישי. ובכל זאת אני שומר מסך אחד שמסתיר ככילה את הקווים והצבעים, האמת עוד יותר מסעירה או משעממת, על כל פנים היא עדיין חשוכה בפינה של האני שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
