כבר באימייל הוא היה בוטה וישיר עד כאב. הוא כתב לה דברים שהרתיחו אותה אבל מה לעשות, משחשבה קצת, הם היו האמת. הוא הטיח בפניה את האמת במערומיה, והיא התכווצה בכאב כמו הייתה האמת מכה אדירה שניחתה עליה בהפתעה.
היא הרגישה את הרתיעה והרצון להימלט מעולות קבס בגרונה אך ידעה שזה ללא הועיל, המשיכה הייתה חזקה ממנה או מכל הרגשה אחרת שהרגישה. היא הייתה כל כך צמאה לקשר, לסימן של אהבה, לאות של הערכה שאלו, על אף שניתנו במשורה, החזיקו אותה כבעבוטות איתנות מחוברת למקלדת, צופה במסך. פיתויי במילים קשות, ללא רומנטיקה, ללא פלרטוטים, רק גבר צובע את האמת בפניה בקווים חזקים ובצבעים עזים, מסנוור אותה.
אולי זה היה כי לא היה איכפת לו ממנה, זה הרגיז אותה כל כך, מה, הוא לא רואה עד כמה היא יפה ואוהבת ורגישה לכל דבר, עד כמה היא כמהה לאהבה שלו, כמה היא רוצה לפרוח רק שישקה אותה במילה של חיבה, במילה טובה. הרעב כה עצום בתוכה, שהיא לא ידעה מאיפה זה בא או למה זה גדל ומתעצם עד שהרגישה שהיא לא יכולה להכיל אותו, כמו חלל ענק שממלא את קירבה. מי אמר שחלל הוא ריקנות, חשבה לעצמה, החלל הזה כבד ומעיק וחסר תקווה.
כשאמר לה לבוא לא שאלה אף שאלה רק נסעה כקפואה והחלל כבד, רובץ בה, מצפה, מחכה, למה היא לא ידעה. כשנפגשו הוא לא היה כפי שתיארה לעצמה, הוא היה נאה וגבוה, לבוש כל כך מושך, רק העיניים הקרות שניבטו בה ללא עניין העצימו את החלל ורוקנו אותה. ידיה מוללו את רצועות התיק והיא הרגישה כאילו בד בבד היא נחנקת מרוב אוויר ומתפוצצת מהרייקנות שבה ואז הוא נגע בה, כף ידו חמה על לחייה והיא פרצה בבכי שקט, הדמעות זולגות מעיניה ללא הפסקה.
הוא הפשיט אותה במתינות, כל נגיעה שלו נותנת לה תקווה, כל פיסה של גוף נחשף מכסה את הרייקנות האיומה, זו מתכווצת תחת מגעו כמו הייתה חיה נרדפת, משתוחחת בפינה אך נוכחותה שם מורגשת, לא נותנת לה מנוחה.
העיניים האלו שמביטות בה, עדיין קרות, לא מרגישות ועומדות בסתירה לאהבה שגופו משפיע עליה, חודר לתוכה, פולש ומחפש בה משהו, אולי חיים לעיניים המתות שלו. היא נרעדה, ללא תשוקה, מחכה למשהו שיקרה בעוד הוא נע מעליה בתנועות קצובות עורו מגרה אותה, משייף את המותן הנשקפת מבעד לעורה והיא ממתינה.
בכהות רגשות נסעה חזרה, ללא תקווה, רצוצה ממשקלו האיום של החלל שלא הפסיק לגדול בקרבה כאילו עיבר אותה האיש והעצים את הרייקנות שאפפה אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
