זהו זה... אהבות

על מנת לסמן V הרגשתי שאני חייב לזיין אותה ואף יותר מזה, חשבתי שאני צריך לשבות אותה בקסמיי, לגרום לה להתאהב בי במידה זו או אחרת, להקסים אותה לחלוטין.  משזיינתי והקסמתי אותה, ירדה עלי אדישות, האתגר התמוסס לי בלב ואיתו כל טיפת רגש שחשתי אליה.  ככל שהקסמתי אותן מהר יותר, כך אבד אצלי הקסם ופג במהירות האור ואני הייתי נכון לשלב הבא, לסימון הבא ולזיון הבא.

תמיד אהבתי אותן או כך לפחות חשבתי בלהט החיזור והפיתוי, אוח.. עוד יותר אהבתי לפתות אותן, לשלוח פיתיון של דיבורים ורגשות, חום של חיבוק ולב אוהב עד שהיא מסתחררת ובולעת את מה שיהפוך בקרבה לקרס חד כתער.  ואת הקרס הזה אני מושך אליי במלוא כישוריי כדייג אמן, משפד אותן עוד יותר, מטיל אותן על הסיפון חלל ועוזב קר כדג.

ברבות הימים הגעתי למסקנה שאפילו הזיון כבר מיותר, רק לכבוש אותן ולעזוב ללא מגע, מין תהליך אוטומטי משוכלל, שבו היא מוקסמת וננטשת והבאה בתור מיד את מקומה תופסת.  ואני מתאהב ומפתה ועוזב וחוזר ומפתה וקוסם ועוזב וכמעט ולא נפגע אם אפשר לקרוא לזה כך או שפשוט הפגיעה רק הופכת ארוכה, חדגונית וללא מטרה, כן הפגיעה שלי אותי הרי זו הייתה עיקר המטרה.