זהו זה... אהבות

 כשראינו את המחסום המשטרתי הוא מסר לי מעטפה כבדה ואמר לי, "הם בטח ישיגו אותי בקרוב, יש כאן 100,000 דולר לבן שלי, לאוניברסיטה, קח כבר.."  לקחתי את המעטפה ואמרתי לו שהוא מדבר שטויות אבל אין לי כוח לבזבז במחסום, עוד פעם ניירות וחיפושים וטלפונים לעורך הדין שלו ובקיצור, אמרתי לו שאני הולך חזרה לבית שלו.

יום קריר, החלטתי לשחק מעט סקווש.  המגרש היה תחת כיפת השמיים וריצפת העץ הבהיקה.  פרקט כזה בחוץ, בטח מצריך המון עבודת אחזקה, חשבתי והחלתי חובט בכדור.  מנחית מכה שעוברת מהכדור למחבט וממנו לכף היד, לאמה, לזרוע ולכתף מתפוגגת בעורף ומשחררת אותי כולי.  כל הכעס שהצטבר אצלי על התוחלת המבוזבזת של החיים, על הסמים והאלכוהול ובמיוחד על הנשים.  פוגע בכדור עוד ועוד, הזיעה זורמת בין השכמות ואני שוחר מדנים, פורק כעסים משחק עם עצמי.

הוא לא חזר באותו ערב או בכלל ואני יצאתי לחפש את מה שטרם מצאתי וחודש אחרי זה כשהתעוררתי לא נותר הרבה במעטפה, לא נותר מספיק ממני לעשות משהו בנידון או אפילו לחוש תקווה.  נכנסתי לבנק בפינת השדרה ופתחתי חשבון על שם הבן ואני כאפוטרופוס, בחרתי באקראי שתי חברות שהמניות שלהן היו זולות יחסית, כל אחת כחמישה דולר, ביקשתי מהפקידה לחלק את הכסף ולהשקיע אותו בשתי החברות שבחרתי.  זהו זה, נשארתי ללא פרוטה, מצב ישן עבורי, נכנסתי לבית קפה סמוך לחפש מישהי לשנורר ממנה ארוחת בוקר ומשקה, כך מצאתי אותה.

במבט לאחור, אותה פגישה בבית הקפה הייתה נקודת מפנה בקו אנכי יורד, האישה קנתה לי ארוחת בוקר ולא הפסיקה לזיין לי את המוח איך זה שגבר יפה כמוני, שבטח לא מפסיקות להתחיל איתו בנות, איך זה שאני כך או אחרת או מי לעזאזל זוכר מה היא אמרה.  היא הייתה כל כך סתומה, כל כך בורה שפתאום הרגשתי שהחיים שחייתי עד אותה נקודה הוארו באור גדול ובעצם לא היה שם דבר.  עברתי לגור איתה וחזרתי לעבודה.  ללא התלהבות, מודד כל יום בשעות ושעות בדקות מחכה למה שטרם בא.

כמה שנים מאוחר יותר, ראיתי את אשתו של סוחר הנשק, זה עם המעטפה, היא הייתה שלובה בזרועו של עוד אחד לא יוצלח לבוש בקפידה, היא הבחינה בי והתעלמה ממני באותה שעה ובכך הגשימה את שיא יכולתה האינטלקטואלית.  למען האמת גם אני לא רציתי לדבר איתה, אבל נזכרתי במה שבעלה ביקש ממני טרם נעלם מחיי.  חשבתי מעניין בן כמה הילד ואם הוא רוצה ללמוד או להמשיך את מסורת אבותיו ולשקוע בדומן המציאות בה גדל.

כמה בירורים, מצאתי אותו וקבענו להיפגש.  בית הקפה היה זה שבו פגשתי את זו שאני חי איתה, קצת יותר מצוחצח מאז הייתי בו לאחרונה, אולי בעלים חדשים אולי סתם התקף עשייה של מישהו תמים שחולם על ביקורות בעיתונים הנחשבים, מזלגות או כפיות או מה שלא יהיה שמודד מסעדות ואמור להביא לקוחות.  ישבתי והזמנתי קפה, חיכיתי לבחור שאיחר מעט. 

משנכנס חשבתי שזה הוא, היה דמיון קטן בכתפיים ובהליכה לאביו.  קמתי ממקומי וסימנתי לו, הצגתי את עצמי כחבר של אביו.  הבחור התיישב ליד בנעימות, סרק את פניי בשתיקה והזמין לעצמו מיץ.  לא ידעתי איך להתחיל בשיחה, לא היה לי הרבה ניסיון עם בני גילו.  סיפרתי לו בקצרה על היכרותי את אביו, בררתי מספר סיפורים שהאירו את שנינו באור פחות כאוב מהאמת ולבסוף אמרתי לו שאביו הפקיד בידיי מעטפה עבורו, לא ציינתי את הסכום רק סיפרתי לו שהפקדתי את הכסף לחינוך גבוה עבורו, במידה ויחפוץ בכך. 

הוא שתק ולאחר זמן מה אמר לי "אני שמח לשמוע, אני מסיים את השנה השנייה ללימודיי, הנדסה אזרחית."  לא ידעתי מה זה הנדסה אזרחית אבל זה נשמע לי כמו מה שיבנה את מה שאביו הרס במשך כל כך הרבה שנים.  לקחתי אותו לבנק ואמנם, כפי שציפיתי, אחת החברות שבה השקעתי את כספו פשטה את הרגל אבל החברה השנייה בישר לי הפקיד. פיתחה תרופה חדשה ושווי המניה המעודכן לאחר פיצולים רבים, הגיע למאתיים שבעים ושלושה דולר.

נתתי בפקיד מבט מופתע ואמרתי לבחור שזה שווה ל- 273,000 דולר ושיהיה לו בהצלחה.  הלכתי לי, מרגיש דווקא לא רע.  החלטתי לעזוב אותה ולרדת דרומה, לפחות יהיה יותר חם.