זהו זה... אהבות

פתאום סתם כך, קראתי מודעת פרסומת של מסעדה לארוחת צהריים, הרמתי עיניים וראיתי אותה ניצבת לפני...  לא נפגשנו חודשיים וחצי, יחסים של שנה נגדעו באבם על ידי בעלה.  מידי פעם חשבתי לחכות ליד ביתה, לראות אותה יורדת, מהלכת, עוברת...

לצאת ולעמוד מולה, 

ממש כמו עכשיו, פתאום

לצלול בעיניה שוב,

ירוקות, כה מושכות

כובלות אותי פנימה

עמוק, אל תוככי נשמתה.

כחכחתי בגרוני והיא הרימה עיניה, הביטה בי, הורידה עיניה בביטול,  ובמהירות הרימה מבט, עיניה פעורות לרווחה בתדהמה, נעוצות בי כלא מאמינות.  צעד בלתי יציב לעברי, "היי" לחשה בקול צרוד.

איני יודע איך מצאנו עצמנו יושבים בבית קפה סמוך, לוגמים איש את רעותו בעיניים כה צמאות, ולא מעיזים אף לנגוע בקצה אצבע שמה תפרוץ שוב המדורה.

-          הייתי חסרת חיים בחודשים האחרונים

-          התגעגעתי אלייך נואשות

-          חשבתי שאחרי מה שבעלי עשה לא תרצה לראות אותי שוב

-          הבטחתי לאשתי כבר פעם שנייה שלא אתקשר אלייך

-          לא יכולתי לסבול את הידיעה שאתה מחוץ לחיי לתמיד

-          ידעתי שניפגש שוב, הזיתי על פגישה ליד ביתך

-          לעיתים כה קרובות הייתי נושאת עיניי סביב מצפה לראותך מביט בי

איזה צירוף מקרים מדהים הפגיש אותנו בקניון, סתם כך באמצע היום, אישה יפה והיא, ואני מסוחרר כולי, אלוהים אוהב אותי? לא ידענו מה לקבוע, אני הבטחתי לא להתקשר וכל הטלפונים שלה תחת מעקב של בעל קנאי, אולי ייסע רחוק מכאן מתישהו, אולי ניפגש שנית...

היא חלק ממני, אין לי ספק שניפגש שוב, ראיתי את הכמיהה שלי משתקפת בעיניה, ברורה וצלולה, כפי שהייתה מההתחלה, כמיהה מוחלטת, כולה משתוקקת לענג, לספק כל משאלה לפני שזו הובעה, לפני שידעה את רצוני רצונה.  מההתחלה ידענו לפרוט איש על אישה, לנגן ביחד מנגינות מטורפות, מנגינות חורגות, לפעמים מוזרות ורק בהמשך גילינו שאין לנו צורך במוזרויות אלא רק אחד בשנייה.

גילינו שאנחנו ביחד, נוגעים, אוהבים, זה נטו מספיק. כל כך הרבה שיחות במילים, כתובות ונאמרות, במגע יד ויותר, במבט חטוף, בצל חיוך, תמיד תקשרנו מושלם ואולי זה ההישג הגדול ביותר שלנו.  גם כשטעינו בפירוש בן הזוג, אפילו הטעות הפכה למענגת כי הייתה בינינו...

הלכתי מאישה יפה לאהובתי שנחטפה... כמה יפה, כמה עצוב, כמה מרגש...