תגיד, אתה חושב שתמיד יעמוד לך, תמיד תוכל לזיין? אתה חושב שהן תסתכלנה עליך גם עוד עשרים שנים, עוד תרצנה ממך את אותם דברים? הוא שאל והביט בי בעיניים כבויות. ככה זה כשצעירים, הוא רטן, אתם חושבים שזה נמשך לעולם, לא יודעים שצעד אחד מוטעה או אפילו סתם לעמוד בצד כשהשנים חולפות והכל משתנה. אז מה בחור, הוא המשיך ושאל אותי, איך לך החיים? איך עם הנשים? מה המעשים?
סיפרתי קצת על מה שאני עושה, על הסיכויים הגדולים, על ההצלחות, למרות חוסר המזומנים, סיפרתי לו על העיקשות, על השאיפה קדימה, ללא ויתורים. תיארתי מעט מהתקוות ואפילו על האכזבות דיברתי, שלאט לאט מכרסמות בנו מה שהחל כחור קטן והפך לשינויי המשפיע על אריג החיים.
הוא הניף יד מבטלת ואמר לי שהכל שטויות, עוד הצלחה או פחות הצלחה, בסופו של דבר אתה יושב בכיסא גלגלים, מזיל ריר מחצי פנים משותקות, נדחף בידי אח, או אחות אם מזלך שפיר, מוצא לשמש לשעה של חום, חום שמחמם את העור, אבל לא מעמיק עד הלב, חום שלא מפשיר את הקיפאון העמוק שלך בפנים.
אז אתה מדבר איתי על הצלחה, בניה של חברה, העסקה של עובדים, תשלום הרבה מיסים.. אתה באמת חושב שזה חשוב לו לזקן. אפילו לי שעדיין איני בכיסא גלגלים, אמר, אפילו לי כל הדברים חסרי משמעות. אני מזיין וגומר ובקושי מרגיש את מה שהיה התפוצצות של חיים חדשים. מודה לאל שאני עוד יכול ודקה אחרי זה חושב בשביל מה לי כל הכאב ראש הזה. הוא הביט ברצפה, שאף פנימה והשתעל, כל גופו מזדעזע, עיניו דומעות.
כמעט ויכול הייתי להרגיש את ריח המוות אופף אותו. לוזר, חשבתי לי, מה הוא מבין, הפסיד במרוץ וחושב שכמוהו כולם. שיט, לי זה לא יקרה. הרי אנחנו עושים משהו משמעותי, לא רק בעבודה גם בבית, גם עם הילדים. הרי זה הישג של ממש, במיוחד היום ובמקום הזה, לא קל לעשות מהם אנשים טובים או לפחות, לא אנשים רעים.
על נשים הוא מדבר איתי, גם אם יזיין הזקן עוד שתי תקופות חיים לא יגיע למספר הנשים שאני חלקתי איתן אינטימיות, חלקתי איתן הרבה יותר מזיונים.. והרי הנשים, אני יודע אותן, סוף סוף מבין. אחרי שנות נעורים ובגרות אני עכשיו יודע איך לדבר איתן, איך לתת להן את מה שהן רוצות ולקבל, לפעמים, גם את מה שאני צריך.
בסופו של דבר החיים כל כך פשוטים, המשיך ואמר לי, חכה חכה, עוד תיגמר הסבלנות, תכלה התקווה למרות שלכאורה תקווה יש גם לשכיב מרע, גם לגוסס, גם למת המהלך. בעצם, אמר, כולנו מתים מהלכים, שפשוט ממתינים לביצוע גזר הדין של החיים. אפילו השמש תיגמר, זה רק עניין של זמן, וכבר פחות לפנינו ממה שהיה, הכל עובר.
דווקא היה יום נעים, יום חורפי עם אוירה של חמסין, שביב של אביב, ערבוביה של עונות ופרחים מלבלבים, מוטרפים ממזג האוויר. הביל, מעט אבק וריחם המשכר של פרחי התפוזים, נישא לכל הכיוונים, משייט לו מסביב. הטבע חוגג את החימום הגלובאלי בעיוורון חושים, לא שועה לזקן ואפילו לא לי, לא יודע על סופו הקרב לא זה העונתי וגם לא זה התמידי. סביב סביב חגגו החיים.
סטדנטית שנה א' מחפשת כתבה קטע מדהים "אני רוצה..." על הגבר שהיא רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
