זהו זה... אהבות

הגשתי את הספרים לספרנית ופתע זה הכה בי,

אני מרגיש את אותה הרגשה כשאני פוגש בחורה חדשה,

אותה הרגשה כשאני מתיישב ליד המחשב,

ונכנס לאתר לחיפוש מאהבת / אהבה... 

רשמתי את הספרים ואני מתחיל לגלגל את ההרגשה, לטעום אותה מעט, לנבור בה בעדינות, לאפיין מרכיבים ואכן...  ההתרגשות ממראה החיצוני של העטיפה, כמו נרקמת בי תמונתה של אהובה חדשה, הבלחת צעיף חושפת מעט מפניה, מגופה, כעין הילה אופפת אותה, אך הקווים של דמותה נרשמים, משורטטים בדמיוני, וזה כבר כמעט ממשי.

אני בוחן את הסיכום בחלקה האחורי של העטיפה, פותח חלון להכרת הסיפור, הסגנון, מתחיל להרגיש, ליצור את הציפייה וההתרגשות, היא נפתחת אט אט, כותבת מעט של מה שהיה ומעט עוד יותר על מה שיהיה, על רצונה / חלומה, תקוותה. 

והקווים מעמיקים והתמונה כבר מעט תלת מיימדית...

ואני ממהר להגיע לבית או למחשב, לקרוא עוד מעט, למרות קוצר הזמן, להתחבר למחשב ברגע גנוב, לתקשר וללמוד עוד פרטים עוד לאסוף עוד תחושות.  ברגעים האלו יותר חשובות מהמילים הנקראות / המודפסות / העוברות, הן התחושות שהן יוצרות.  כמו קסם הן מעבירות מסרים קמאיים, מתחברות לגזע המוח, למקומות הנסתרים, ויוצרות, משפיעות, משנות, את שיגרת החיים הן כל כך משפרות.

ואז מגיע הרגע לחיבור הראשון, להחלת כול כולי על החלום, החלון, או החלון לחלום.

אני מתרווח במושבי, פושט רגלי הארוכות קדימה, נמתח כמו נמר, מתרפק על הכר וצולל בספר, זהו זה, כל כולי.  מידי פעם מרים עיניים וחולם את המציאות הנקראת, כאילו אני עדיין שוהה באמצע הסיפור ובסבך העלילה.  וחוזר ושוקע וקורא עוד ועוד... עד, שאני והספר – אחד.

וכך גם עם האהבה